ספרים על תפילה

פרשת בהר – קדושת בית הכנסת

מפרשתינו לומדים על חיוב מורא המקדש שמוקש לשבת, ומכאן למדים אף על מורא בתי כנסיות. יש בדיני המקדש דינים רבים (ע' או"ח סי' קנא) כמו איסור שחוק וקלות ראש, דיבור דברי חולין וכד' – בעל תוס' יו"ט תיקן במי שברך לומר "לשומרים לשונם מלדבר בשעת התפילה" בגלל שאמר שגזירות ת"ח ות"ט באו מעוון זה.

הרמב"ן אצלנו מבאר את סמיכות הפסוקים: "לא תעשו לכם אלילם וגו', את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה' " (ויקרא כו, א-ב), וזה לשונו: "כנגד זה הנמכר לגוי הכתוב מדבר, שלא יאמר הואיל ורבי עובד עבודת כוכבים אף אני אעבוד עבודת כוכבים, הואיל ורבי מגלה עריות אף אני אגלה עריות, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני אחלל שבת, תלמוד לומר לא תעשו לכם אלילים, את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, הזהיר כן הכתוב על המצות, לשון תורת כהנים (פרק ט ו). ופירושה, שהזכיר הכתוב עבודה זרה ושבת שיזהר בהן העבד הנמכר לגוי, ומורא המקדש שיבא שם ברגלים ויירא ממנו, והוא הדין לכל המצות, אבל הזכיר אלה שהן אבות ללמד על כולן".

מסביר על כך הרב שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל (שם דרך – מגילה כט.): נמצא ש"מורא המקדש" בעת העליה לרגל מביא את האדם ליראת שמים גדולה – ואף יכולה להעלותו מבאר שחת, כאותו עבד שנמכר לגוי, שעל ידי מורא המקדש נשמרת גחלת יהדותו. ומאחר ובזמן הזה דיני מורא המקדש חלים על ה"מקדש מעט", כדברי הגמרא כאן (ואהי להם למקדש מעט, אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, מגילה כט.). ואם כן, מאות ואלפי באי המקדש המעט – בתי המדרשות והישיבות, בכל יום ויום, יכולים להפיק מהנהגת כבוד ומורא המקדש יראת שמים ובנין נצחי לעצמם ולעולם כולו, עד שיהא מורא המקדש "אבות לכל התורה", כלשון הרמב"ן. ומאידך, בהרגל ובעשייה כדרך "מלומדה" נעשה המקדש מעט למקום חולין קלות ראש ודברים בטלים, ובמעשיו מחריב את עצמו ואת העולם כולו.

התביעה למי שמזלזל בדיבור בבית הכנסת

כתוב בספר חסידים (סי' יח): ואסור לספר שיחה ולנהוג קלות ראש בבית הכנסת בעמדינו לפני מלכנו אדון כל הארץ יתברך שמו. ואוי להם לרשעים הנוהגים קלות ראש אשר לא אימת שדי עליהם ולא פחדו ומוראו על פניהם ולא יבינו ולא יקחו משל כי עברו איי כתים וראו והתבוננו כי בכל ארצות ההם המלכים כורעים על ברכיהם בבית תפלותם ועומדים באימה ובפחד ורעד וכפיהם פרושות לאלהיהם מעשה ידי אדם אשר לא יראו ולא ישמעו. אמנם אנחנו העומדים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה חי וקים רם ונשא יתברך שמו ויתעלה זכרו אליו כל דומיות ותהלות על אחת כמה וכמה שיש לנו לעמוד לפניו באימה ביראה בפחד ורעד וברתת.

בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ו סעיף י"ז) אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה, אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש, וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת, וכתב הטורי זהב כבר אנו מוזהרין בזה בעונש גחלי רתמים ח"ו, על כן אין להשגיח בזה להקל, ואדרבה יהיה הרבה מוזהר על זה. וילמדו קל וחומר לאיסור שיחה בטילה והמרבה כבוד התורה הרי זה מכובד ומשובח.

ועיין בהקדמה של סידור האר"י ז"ל, וזה לשונו שם, ואוי להם כי גמלו לנפשם רעה המדברים כלל ועיקר בבית הכנסת אפילו לאחר זמן תפלה ואפילו בדברי מוסר ויראת שמים עד אחרי יציאה מבית הכנסת אולי ימשכו לדברי חול, ובזוהר פרשת תרומה האריך מאוד בעונשו.

מימי לא עשיתי קפנדריא (=מעבר) לבית הכנסת

הרב חננאל טוביה דיין בספרו לקח טוב (מגילה כז:) מסביר את הגמרא: "שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת" שלכאורה זה דין אז מה הרבותא שהדבר הפשוט שמה שזכה להאריך חיים זה בגלל שדקדק ונהג במנהג חסידות. שהחמיר על עצמו גם במקרים שמותר לעשות קפנדריא לא לעשות, כגון שהיה מעבר מעיקרו ולאחר מכן בנו את הבית כנסת. וכך תירצו המאירי, הריטב"א, מר"ן הכס"מ (בפי"א מתפילה ה"ח) מסברתו וציין שכך בפסקי התוס' – ולא ראו איש את אחיו, וברוך שכיוונתי. ובגמרא (סוטה טל.) כתב המהרש"א: "לגבי בית המקדש שנינו פ' הרואה דאסור מדינא ויליף לה מקרא מדכתיב ואת מקדשי תיראו ור"א היה מחמיר בזה גם בביהכ"נ שנקרא מקדש מעט". והנראה לומר שאף שר' יהודה שמשמו נזכרה הלכה זו דקפנדריא אסורה בבתי הכנסת כדברי ר' יהודה במשנה (כח.) והיו שניהם סמוכים מרבי יהודה בן בבא (סנהדרין יד.) והיו מתלמידי ר"ע כנזכר ביבמות (סב.) מכל מקום אין זה מחייב שרבי אלעזר בן שמוע ידע מדברי חבירו רבי יהודה אלו. שדברי רבי יהודה נשנו במשנה בזמן רבי ועד אז לא היו כותבים תורה שבע"פ, זולתי גברים חדשים שהיו ששמעום שהיו כותבים אותם במגילה והיו מצניעים אותם. ואם כן יש לומר שמה שאמר רבי אלעזר היה זה קודם שידע מדברי רבי יהודה ולכך נחשב חסידות. כך נראה לישב את דברי המהרש"א שלא נאמר שהשתמטה ממנו משנה, הגם שאפשר לתרץ כמאירי שנהג בו חומרא בדברים המותרים.

 
דילוג לתוכן