ספרים על תפילה

עיון – ברכות התורה מדאורייתא או דרבנן

א. דעת הרמב"ן ומקורותיו

הרמב"ן כתב שברכות התורה הן מ"ע (מ"ע טו ששכח הרמב"ם): "שנצטוינו להודות לשמו ית' בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא. וכאשר נצטוינו בברכה אחר כל האכילה כן נצטוינו בזו".

זאת למד מהגמרא בברכות (כא.) שאומרת: "אמר רב יהודה מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו אמר ר' יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר ומה מזון שאין טעון לפניו טעון לאחריו תורה שטעונה לפניה אינו דין שטעונה לאחריה וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מק"ו ומה תורה שאין טעונה לאחריה טעונה לפניה מזון שהוא טעון לאחריו אינו דין שיהא טעון לפניו איכא למפרך מה למזון שכן נהנה ומה לתורה שכן חיי עולם ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו תיובתא":

ומהקרא ("כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו") והלימוד ק"ו נראה שברכת התורה מדאורייתא.

וכן הגמרא בנדרים (פא.) מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן … רבינא אומר שאין מברכין בתורה תחלה דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה.

ומבאר זאת הר"ן (שם): "…ומצאתי זאת במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי וידוע היה וקל לפרש אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפרשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה כלומר שלא הייתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה והיינו לא הלכו בה כלומר בכוונתה לשמה…" מכאן רואים על חשיבות ברכות התורה.

וכן בעל החינוך מצוה ת"ל: "… גם הרמב"ן ז"ל יחשוב אותה מ"ע בפני עצמה … כי החלק הבהמי לא תכיר בטובה רק אחר ההרגש. אבל קה"ת שהוא חלק השכל, והשכל יודע ומכיר וקודם קבלת התועלת יבין אותו…"

וכן דעת הרשב"א בברכות מח: ובתשובות (מוזכר בב"י).

ב. יש מי שסובר שדעת הרמב"ם היא דאו' אך רבו החולקים עליו

ואומר ע"ז מגילת אסתר בהשגות בשונה מדרכו "… ונ"ל כי דברי הרמב"ן צודקים בזה המקום ולא ידעתי למה לא מנאה הרב אם לא חשב שמדרשם בזה הפסוק הוא ע"ד אסמכתא בלבד אמנם עליו להביא ראיה":

אך המבי"ט הן בספרו קרית ספר (פי"ב בהלכ' ברכות) והן בבית אלקים (שער היסודות פס"א ד"ה נמצא) סובר שדעת הרמב"ם מדאוריתא "כי גם שהרמב"ם לא מונה אותה מצוה בכלל תרי"ג מצוות, היא נכללת בכלל מצות התורה".

(וכן ערוך השלחן מביא ראיה זאת)

אולם קשה לסבור כן ברמב"ם שנראה לשיטתו מוכח שברכות התורה הרי הן מדרבנן, שהרי (בפ"ח מהלכ' ברכות ה"יב):

"כל הברכות האלו (כוונתו לברכות הנהנין) אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף מפני שהן מדברי סופרים…"

וכן ברמב"ם (פ"ד מהלכ' ברכות הי"ד):"מי שאכל ושכח ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המאכל שבמעיו חוזר ומברך נתעכל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא בירך חוזר ומברך והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו".

ונראה שלשיטתו רק ברכת המזון היא מהתורה ולא ברכות התורה.

וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' רט סע' ג')כשיטת הרמב"ם: "כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון מפני שהוא של תורה."

השו"ע לא אומר שברכת התורה מדאוריתא כדבריו בשו"ע (סי' מז סע' א):

"ברכת התורה צריך ליזהר בה מאד" ולא כתוב אם היא מדאוריתא או דרבנן.

ומדייקים כל הברכות חוץ מברכות התורה וכן כל הפוסקים חולקים על המבי"ט בשיטת הרמב"ם ואומרים שלשיטתו זה דרבנן.

ג. שיטת בעל שאגת אריה

אומר בעל השאגת אריה (סי' כד) א"א לומר שדעת הרמב"ם היא שלומד שר' יוחנן בגמ' בברכות כא. שזו אסמכתא שא"כ אין לעשות ק"ו מאסמכתא שנלמד לר' יוחנן על ברכת המוציא (שהרי ברכת המזון מהתורה).

אלא כנראה סבר ממשנתינו בברכות כ:

"מתני' בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם:

אך כתבו חלק מאחרונים שאין לומר כן, שדרך תפילה ותחנונים כמו סליחות לא צריך לברך בב"ת לפניהם ולמרות שיש חולקים ע"ז, ק"ש שפה היא בהרהור בלבד".

אלא שלרבינא הרהור כדיבור דמי (מברכות כ:) וכן פסק הרמב"ם כדעתו.

בפ"א מהלכ' ברכות ה"ז: "כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו:".

אך קשה מהגמרא בברכות כ: שגם רב חסדא וגם ר' יהודה (מהמשנה) חולקים עליו וס"ל שהרהור לאו כדיבור דמי.

"אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי למה מהרהר אלא מאי הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו כדאשכחן בסיני ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו אלא מאי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר אמר רבי אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל".

אך הרמב"ם סבר שרבינא זה סוף ההוראה וראה ביד מלאכי סי' קסט "הלכה כבתראי אמרינן אפי' יחיד כנגד רבים".

אך זה שרמב"ם ס"ל שהרהור כדיבור דמי לכאורה אינו כן שהרי בפ"ב מהלכ' ק"ש ה"ח: "צריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא".

אלא שיש חילוק שק"ש יש בה שדיבור משום קרא "ודברת בם" ולא כן בשאר ברכות.

ורב חסדא במשנה חולק במשנה שמדובר על ק"ש, אבל בכו"ע גם ר' חסדא מודה שהרהור סגי. לכן ברכת המזון שנכתב "ואכלת ושבעת וברכת" בלי דיבור בהרהור מספיק אפילו לרב חסדא. אך עכשיו קשה לר' יהודה ור' יוחנן שכן צריכים לקרוא ק"ש בדיבור, והרי לגבי ת"ת נחשב דיבור וא"כ קשה למה לא מברך ברכות התורה.

אך מכיון שעוסקים פה בהרהור אין צריך לברך על ק"ש בהרהור שמודו ר' יוחנן ור' יהודה דמהרהר א"צ לברך ברכות התורה.

ואע"ג שרבינא דס"ל הרהור כדיבור דמי חולק עליהם בברכות התורה, ולמרות שהפסוק נכתב על דיבור אלא שסובר שברכות התורה לא מהתורה ולכן לא מברך לפניה ולאחריה. אך אין ראוי לדחות ר' יהודה ור' יוחנן מפני רבינא שהרי רבים הם.

ולענין הלכה אם תגיד שרבינא ברכות התורה אינה מהתורה אפילו הכי מכיון שהם רבים הוי מהתורה. וכן בנדרים (פא.) "רבינא אומר שאין מברכין בתורה תחלה". מ"מ נראה שנענשו בגלל שזה היה מדאורייתא שלא ראוי שעל דרבנן יהיה עונש כזה (ע' תוס' בסוטה מא במעשה אגריפס).

ולהלכה נוקטים שברכת התורה מהתורה ובספק אם ברך חוזר ומברך.

ד. מחלוקת אם זה דרבנן או דאורייתא

שו"ת משכנות יעקב סי' סג מביא ירוש' בברכות (דף נב פרק ז הלכה א)

"ברכה לפניה ואין כתוב בתורה ברכה לאחריה מה כתיב בה לפניה כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו כתיב במזון ברכה לאחריו ואין כתיב לפניו מה כתיב לאחריו ואכלת ושבעת וברכת. ומניין ליתן את האמור בזה בזה ואת האמור בזה בזה. ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן אתיא שם שם לגזירה שוה מה שם שנא' בתורה ברכה לפניו. אף שם שנא' במזון ברכה לפניו. ומה שם שנאמר במזון ברכה לאחריו. אף שם שנאמר בתורה לאחריה. עד כדון כרבי עקיבא כר' ישמעאל.רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל קל וחומר. מה אם מזון שאין טעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריו. תורה שהיא טעונה ברכה לפניה אינו דין שתהא טעונה ברכה לאחריה.".

ז"א שבעצם קה"ת היא מדאו' הברכה לעומת ברכות התורה שהיא דרבנן ולהלכה נראה שאין הגמרות סותרות. וגם לשיטת הפוסקים שאומרים שברכות התורה מדאו' ואומרים בציבור רק משום כבודו, וכן עיקר הברכה היא בציבור משום קרא "כי שם ה' אקרא" היינו בקה"ת שבכתב ולכן יש מחלוקת בגמ' בברכות לגבי למה צריך ברכות התורה וככל שיותר קרוב למקרא כ"ש שאפשר לברך דומיא קה"ת.

וכמו כן בעל קרי שאסור בד"ת דומיא דסיני אך מותר במדרש אך אסור מפני המקראות וכו'. וזה שקורים בסוף רק "אשר בחר בנו" מכיון שהיא המעולה שבברכות.

אך ערוך השולחן דוחה טענותיו איך אפשר שברכת התורה למדו מזימון שאינו ברכה ראשונה שלמדו ה"כי שם ה' אקרא" ואחרונה מברהמ"ז ואטו יחיד אינו חיב בבהמ"ז מהתורה, אך אנו צריכים להבין מהו לאחריה.

וא"א לומר על קה"ת בציבור שאין שם ב' או ג' ברכות לאחריה. ועוד שקה"ת אינו אלא מתקנת ולא משום לימוד ק"ו מברכות התורה.

ולהלכה סובר שצריך לחזור ולברך י"א כל הברכות [פר"ח] וי"א רק ברכה אשר בחר בנו [שאג"א].

מור וקציעה אומר מכיון שאין אפשרות לעשות ק"ו מד"ס על דאו' ,בא הרמב"ן ושלל אפשרות מד"ס. ומה שבעל קרי לא מברך זה לא משום שהרהור לאו כדיבור דמי. ולכן צריך להחמיר ולחזור ולברך ומה גם שיש כמה ברכות והיכן מצינו ג' ברכות על דבר אחד וכתוב "נימרייהו לכולהו" משמע שצריך לכל הברכות.

אומר הרב אברהם דאנצינג בנשמת אדם שכל הראשונים חולקים על הרמב"ם ולכן הלכה שזה מדאורייתא.

אך קשה שבשו"ת פני משה (סי' א) מביא שהרא"ש והרי"ף השמיטו זאת ולכן זה דרבנן. (וכן כמה מוני מצוות לא ציינו בתור מצווה, יבי"א ח"ו או"ח)

ומטה יהודה לר' יהודה עייאש אומר שאין הוכחה מסוגיה בנדרים שהרי זה בגלל שלא למדו תורה לשמה.

וכן ב"אור ישראל" (פרק לא) לגר"י סלנטר ומסביר את הגמ' בנדרים כך:

"ואמנם לפי מה שבארנו. י"ל דאמרינן (מנחות מב:) כל מצוה דעשיתה גמר מצוה כגו' מילה כו' צריך לברך… ולפי"ז על מצות לימוד תורה המשפטי. אינו צריך לברך. דעשיתה היינו הלימוד. לאו גמר מצוה היא (עד שקיים את אשר הוא לומד). כי כל ענין המצוה הוא. ללמוד בכדי לידע המעשה. ויסוד ברכת התורה. הונחה על מצות לימוד התורה בבחינת חוק. היינו שהלימוד בעצמו מצוה. אי לזאת יוכל היות. כי שלטה עליהם התאוה. שלא רצו רק ללמוד בגדר המשפט. יען השכל האנושי מחייבו. אבל ללמוד בבחינת חוק. להיות. שהשכל מנגדו והיצר משיב עלו. געלה נפשם. לאת אף שעסקו בתורה. הייתה כונתם רק בחינת משפט. ולא היה גמר מצוה ולא ברכו עליה:"

ה. הסבר שיטת הרמב"ם שהיא דרבנן ע"פ תורת רפאל סי' א' לר' רפאל שפירא בקצרה

הוא מביא את הגמ' בברכות כו. את הק"ו מברכת המזון שמבואר מסוגיא זאת שברכה"ת היא מדאוריתא שאין חולק על ר' יוחנן שמתוך זה לומדים על ברכת המוציא כמו ברכת המזון, שאומר ר' יהודה "מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו".

שאין חולק על ר' יוחנן אלא רק על דברי ר' יוחנן שלא לומדים מק"ו זה אלא שאין להנות מהעולם ללא ברכה.

ועל זה קושיה ממשנתינו (בברכות כ:)

"בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון ברך לאחריו ואינו מברך לפניו רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם".

שבעל קרי בברכה לפניו (ברכת המוציא) לא מברך לפניו, אך על עיקר ברכות מהתורה כן מברך. וכן כתב הרמב"ן בהשגותיו (מ"ע טו) ולכן חיב לחזור מספק ספיקא אם שכח שדאריתא לחומרא.

אבל ברמב"ם מוכח שזה דרבנן ולכאורה יש לתמוה שגדולי האחרונים פר"ח בסי' מ"ז ושאגת אריה בסי' כ"ד הכריעו להלכה לא כרמב"ם.

נמצא בספר בית נתן ובספר דקדוקי סופרים בסוגיתינו דברכות גי' אחרת שלא כגי' שלפנינו והיינו בגי' שם "ועוד דתנן בעל קרי מהרהר בליבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו תיובתא", ולפי הנראה זה היה גי' שמול הרמב"ם, ומפרש הקושיה על העיקר שברכת התורה הוי מהתורה, וקושיה ע"ז ממשנתינו שבעל קרי מהרהר בליבו ולא מברך לא לפניו ולא לאחריו שאם ברכת התורה מהתורה עכ"פ כיון שקורא ק"ש היה לו להתחייב לפחות אהבה רבה כדי לצאת בה בברכות התורה שהיא מהתורה. וכבר הקשה זאת בעל השאג"א. ולפי גי' זו, זו באמת קושית הגמ' ונלמד מקושית הגמ' דברכות הוי מהתורה.

דעת הגר"א שהרהור בד"ת צריך לברך (בסי' מז סק"ד וסק"ט) בסק"ד – "דעל הרהור דברי תורה צריך לברך דכתיב והגית בו יומם ולילה" ולפי"ז המשנה שבעל קרי מובנת לגר"א.

אבל לשאג"א שלמ"ד הרהור לאו כדיבור דמי ממעטים ממנו את ההרהור ואינו מחויב לברך ע"ש.

וכן נראה שנדבר הפסוק על דיבור "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוקינו".

ומ"מ עיקר דברי שאג"א שכתוב הפסוק לפני שהתחיל בשירת האזינו וא"כ למ"ד הרהור לאו כדיבור דמי, לא מצינו שיתחיב אדם על הרהור ד"ת, למרות שמצוה היא, וי"ל אפילו לרבינא שסבר הרהור כדיבור דמי מ"מ י"ל בברכות התורה שאפילו הוא אומר שאינו מברך ברכות התורה כיון שכתוב בפרשה קודם "ותשמע הארץ אמרי פי" כמובן שנצטרך למעט בברכות התורה שצריך לדבר כמו בשבועות כו: (לגבי חיוב קרבן בשבועה) "אמר שמואל גמר בליבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתיו".

הצל"ח אומר (בברכות כא.): הרמב"ם פסק כרבינא שהרהור לאוכדיבור דמי (ברכות כ:) וסתם, בעל קרי בלילה ולא בירך ברכות התורה וא"כ שק"ש זה ד"ת אז מדוע לא מברך בק"ש לפניה או אהבה רבה משמע שברכות התורה מדרבנן.

אך האגור שבסי' נ"ג שלסובר הרהור לאו כדיבור דמי אז לא מברך על הרהור אך הסובר כהרהור דמי כרבינא צריך לברך.

ונראה שלרב חסדא לא צריך לברך שסובר לאו כדיבור דמי ולרבינא צריך לברך.

וחזרה הקושיה על ר' יהודה ור' יוחנן מהמשנה של בעל קרי, שמא סוברים כמ"ד הרהור לאו כדיבור דמי, לכן לא חיב לברך ברכות התורה על ק"ש בהרהור.

אך לא קשה אם נפרש כרבינו יונה (יב:) שמחלוקת שר' יהודה סובר שקורין ק"ש וברכותיה בפה לעומת ת"ק שאומרים שמהרהר ק"ש ולא אומר ברכותיה שר' יהודה עשאם כדרך ארץ שלא מעמיק בהם אך לירושלמי ק"ש אומרים בפה אך חולקים בברכות אם אומרים או מהרהרים. בספר שנות אליהו לגר"א כתוב שגמ' דידן כירושלמי ואם רשום מהרהר על ברכות שלפניה ואחריה אין נ"מ בין ר"י לת"ק.

אך לפי המשנה מהרהר שכתוב בבעל קרי שר"י מברך לפניהם ואחריהם מוכח שק"ש בדיבור וכן ממילא שק"ש גופו בהרהור.

ומעתה מיושב קושית רב יהודה ור' יוחנן מהמשנה דבעל קרי, כיוון שקורא ק"ש בדיבור, וגם אם מברך ברכות התורה מהתורה מדוע לא מברך בברכות התורה לפני ק"ש?

מכיוון שקורא ק"ש בדיבור מתחיב בברכת התורה מהתורה ומשום כך לא התירו לו לברך ברכת אהבה רבה בדיבור כמו ק"ש וברהמ"ז ומשום כך דברי רב יהודה ור' יוחנן בתיובתא.

והנה בירושלמי פ"ו ה"א ומנין שכל המצות טעונות ברכה רבי תנחומא רב אבא בר כהנא בשם ר' אלעזר ואתנה לך את לוחות האבן והתרה והמצוה הקיש תורה למצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה. ופשט הירושלמי שבתורה צריך לברך על כל המצות מהיקש והתורה והמצוה למרות שבגמרתינו (דף טו) דאמר רב חסדא אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה מדרבנן ולא ברכה תליא מילתא ומוכח מזה דברכת המצות אינה אלא מדרבנן, לפי מה שכתבתי רב חסדא דברכת התורה מדרבנן שכן קיי"ל לרמב"ם.

אבל למ"ד דברכות התורה מהתורה י"ל דגם ברכות התורה המצוה מהתורה מההיקש של הירושלמי.

ובפתיחה לפרי מגדים הלכות ברכות אות טו- כתב שלכאורה נראה שברכות המצות מהתורה מההיקש שפסקו הרמב"ן ורשב"א (בפר"ג שאכלו) והחינוך סובר שזה מהתורה וירושלמי מסייע להם ואז יוצא ששאר הברכות הוי דרבנן. צ"ע שלא הביאו את זה שאר הפוסקים ופרי חדש, ונ"מ בספק שבירך יש ספק דרבנן וחומרת לא תשא.

ולפי זה גם בהרהור בד"ת חיב לברך מהתורה, למרות שנלמד מהאזינו שברך לפני שהתחיל בשירה, וא"כ למ"ד הרהור לאו כדיבור דמי מ"מ כיון שכל הצות נלמדו מברכות התורה מהיקש לכן שמקים מצות עשה של לימוד לא יגרע משאר מצות דמחויב מהתורה.

וגם דעת הגר"א שמשום הכי ס"ל לברך על הרהור שמהקרא לא נלמד לא דיבור ולא הרהור מ"מ לא גרע משאר דרבנן ע"ש וכה"ג בירוש' בפ' שלשה שאכלו: "ברכות התורה מזימון שזה לרבים ואם אין רבים לעצמו לא יברך … עשאוה כשאר כל מצותיו של תורה … וע' במשכנות יעקב סי' ס"ג (שלומד שברכות התורה בעשרה בציבור נחשבת דאורייתא וסתם כך לא).

ומעתה אפילו שנפרש משנת דבעל קרי מהרהר בליבו על ק"ש, מ"מ שפיר קושית הגמ' לרב יהודה ור' יוחנן דס"ל דברכות התורה הוי מהתורה. וא"כ מתחיב המהרהר מהתורה כדין שאר ברכת המצות.

ואך אם עושים כתיבה יותר מחויב להיחשב כמדבר, ונתכוון לשמוע ששומע כעונה.

וע' שו"ת רע"א כט, ל שהרי נראה בדעת הרמב"ם ברכת המצות אי הוי מהתורה או רק מדרבנן תלוי רק מברכות התורה בדוקא דידן שר' יהודה ור' יוחנן בתיובתא.

הוא הדין דברכת המצות מדרבנן אך לר' יוחנן שברכת התורה נלמד התורה והמצוה.

ולענין דינא ספק אם בירך ברכות התורה, הנה מדברי הרי"ף והרא"ש שלא הביאו בהלכותיהן דר' יהודה דברכת התורה הוי מהתור, נראה דס"ל ג"כ כדברי הרמב"ם הנ"ל, ןכן נראה הטור בסי' מז לא הביאו, ובסי' רט העתיק לשון הרמב"ם ז"ל דכל הברכות כולן אם נסתפק אם ברך אם לאו יכול להקל ולסמוך ע"ד הני רבוותא שלא צריך לברך, משום דספק ספיקא הוי הכא דילמא כבר בירך ברכת התורה, ועוד דילמא הוי ברכות התורה מדרבנן וכה"ג ספיק ספיקא הוי (בכללי ס"ס בש"ך סע' טז: "אם יש כאן ס"ס בענין שהוא מותר מהתורה אלא שהוא אסור מדרבנן ויש ספק מדרבנן הרי זה מותר".

לענין הלכה

כמובן שאין מטרת אתר זה לפסיקת הלכה, אלא לעורר את העיון בנושא בתפילה, אך ראוי להזכיר חלק מן הפוסקים ואדם יחליט על פי פוסקיו.

הגר"ע יוסף זצ"ל פוסק שלא יברך מספק אך נכון להחמיר ולכוון לצאת בברכת אהבת עולם.

ובספר תפילה כהלכתה לר' יצחק יעקב פוקס אומר: שחוזר ברכה א' אך עדיף שיבקש מחבירו או יפטור עצמו באהבה וילמד מיד אחר התפילה.

וע' בקובץ תשובות להרה"ג אלישיב זצ"ל ח"א סי' ט שסובר שברכות התורה מדאוריתא.

דילוג לתוכן