ספרים על תפילה

פרשת צו – תרומת הדשן

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה:

חלק מקהילות ישאל נוהגות לפני הודו לומר את פרשת תרומת הדשן לפני הודו, כמבואר בפוסקים (על סי' א באו"ח) . הרב יעקב מליסא זצ"ל בעל פירוש דרך החיים כתב: לא יאמר פרשת התמיד אלא ביום וכן כל הקרבנות לא יאמר בלילה דאינן קרבים אלא ביום אבל פרשת הכיור ופרשת תרומת הדשן מותר לומר קודם אור היום.

פרשה זו לא מפורט בה עניין העולה, כמו בשאר המקומות שכתוב "זאת תורת" אלא שהפירוש הוא זאת תורת העולה – השלמת העולה שהקטרתה כשרה כל הלילה עד הבוקר ובבוקר יתרום את הדשן (ע"פ צלותא דאברהם).

קצת מדיני המצוה

מצוות תרומת הדשן בקצרה היא (על פי חינוך ומנחת חינוך מצוה קלא): הרמת לפחות שיעור מסוים (כזית או קומץ) ממה שנותר מהבשר העולה או מהאימורים ולשם עבודה זו צריכים ללבוש את בגדי הכהונה הפחותים שבהם, עבודה זו היו עושים אותה בלילה בד"כ משיעלה עמוד השחר אך במועדים הקדימו משליש ראשון של הלילה. ובלשון החינוך: "וכיצד תורמין אותה, מי שזכה ובא גורלו להסירה טובל ולובש בגדי הרמה ומקדש ידיו ורגליו, והיו אומרים לו אחיו הכהנים הזהר שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך, ואחר כך לוקח המחתה, ושל כסף היתה, נתונה במקצועות בין כבש למזבח במערבו של כבש, ונוטל את המחתה ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים הילך והילך, וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ויורד למטה לארץ, והופך פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון, וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים במקום מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה. וחתיתה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום. ואחר שירד זה שתרם, רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה, ונוטלין את המגרפות והצנורות ועולין לראש המזבח, וגורפין את הדשן מכל צדדי המזבח, ועושין ממנו ערימה על גבי תפוח, והוא מקום מן המזבח שנקרא כן. וכשאותו תפוח היה גדול מורידין ממנו קצת למטה בכלי גדול מחזיק לתך שנקרא פסכתר, ועומד שם עד שמוציאין אותו כולו מחוץ למחנה". (ד"א רבו המחלוקות בראשונים לגבי בדיני המצוה כולל על מקומות הגריפה.

האם תרומת הדשן הדשן נחשבת עבודה?

הגרש"ז ברוידא זצ"ל בספרו "שם דרך" (ויק' ו, ג-ד) אומר על דעת ר"ל [יומא כג:( שנחלקו הראשונים אם לשיטתו זה נחשב עבודה או לאו שלדעת התוס' זו אינה עבודה ולדעת הר"ח כן)]. ומביא נ"מ על המחלוקת והיא במקרה שיעשה הכהן תרומת הדשן בלא בגדי כהונה כלל, ולפי מי שסובר (יומא כד.) שצריך כהן בתרומת הדשן וזר שעבד חייב מיתה. לפי דעת שאין זו עבודה אז אין דין של איסור הוספת בגדים וחיסור בגדים מה עוד שמספיק רק ב' בגדים. לכן מי שסובר שזו אינה עבודה אז הוא אינו מתנהג בגיני עבודת תרומת הדשן. אך לא יחשב לזר לכן עבודתו פסולה ואינו מתחייב כרת, מה שאין כן לסובר שזה עבודה שהוא סובר שחידשה התורה שבב' בגדים נקרא עבודה ולכן אם חיסרם חייב במיתה.

לקט מטעמי מצוות תרומת הדשן

(מילקוט יצחק לרב יצחק זאלער זצ"ל)

טעם המצוה להגדיל כבוד הבית ולהדרו בכל יכלתנו מן הטעם שאמרנו שם, ונוי הוא למזבח לפנות הדשן ממקום שראוי להדליק בו האש. ועוד שהאש דולק יפה כשאין תחתיו דשן (החינוך).

עוד טעם , לכך צותה התורה להרים את הדשן אשר על האש ושמו אצל המזבח, מלמד שטעון גניזה, כי היה על המזבח שני מיני אש, אש של גבוה, ואש של הדיוט, על כן כנגד מה שנאכל מן הקרבן ע"י האש מן השמים היה תורם כי קדוש הוא, ויש ברירה לאמר זהו חלקו של אש של מעלה, ועל כן היה נבלע במקומו. (אלשיך)

עוד טעם על דרך הרמז, תרומת הדשן הוא כנגד הקרבן שהוא מכפר על ישראל לאחר שקיבל ענשו הוא כנגד גוף האדם מיד נהפך ללבן שהוא האפר שנאמר אם יהיו חטאיעכם כשנים כשלג ילבינו כח הבשר אדום ונהפך ללבן וזהו שאמר והרים את הדשן שמעלין את הנשמה אל מקום טהור וזהו והרים את הדשן אל מקום טהור (רדב"ז)

 
דילוג לתוכן