ספרים על תפילה

אלהי נשמה

ברכה זו נסדרה על יצירת הנשמה כמובא בגר"א או"ח סימן ד ס"ק ג.

פירושי המילות

אלהי נשמה שנתת בי טהורה 

ה' נתן לנו נשמה טהורה מיוחדת בדיבור מבואר באונקלוס (ברא' ב ז) "ונפח באנפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא".

לאדם ישנה מעלה יתרה על שאר החיות שהם קיבלו נשמה שהיא "נפשא חיתא" (שם ב יט) דרגה פחותה של נשמה שהיא נפש בהמית.

מובא במהרש"א ברכות ג. ד"ה משמרה ראשונה- "… בחלקי נפש האדם שהם ג' כוחות קראום טבעית חיונית ושכלית ובעלי הקבלה קראום נפש רוח ונשמה וכל פעולת האדם כפי הפעולה והמעשה נמשך כל א' מהם כפי הסימן המיוחד לו….".

וראה בהקדמה למנחת חינוך שבעצם כל המהות של האדם השתנתה בזכות המצות שנתנו בהם ולכן אומות העולם השתנו מהחיות כי יש בהם ציווי על שבע מצוות בני נח ומעלתנו גדולה עליהם בזכות כת"ר מצוות שקבלנו עלינו ונהפכו לחלק מהוויתינו.

וע' בברכות י. "חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית מה הקב"ה זן את כל העולם כלו אף נשמה זנה את כל הגוף מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו".

אתה בראתה

אבודרהם מביא שני פסוקים: "בורא רוח" (וזה כמו המהרש"א שהבנו שא' מחלקי הנשמה של האדם נקראת רוח שהיא פועלת על הדברים החיונים של האדם) ומציין גם "ויברא אלקים את האדם" (ברא' א כז). שה' ברא את האדם מאין מכלום.

כי אם היה ממשהו אז זה יצר או שהכונה יצירת היכולת בחומר לשיכות לתכונה מסוימת "מי הוא אשר ברא את האדם מדבר או יבראהו נעדר דבור, ענינו המצאת חומר שאינו מקבל אותה התכונה איזו תכונה שתהיה… " (ע' במורה נבוכים ח"ג פרק י באורך).

הצל"ח מסביר למה הגי' בגמרא לא נכונה (אתה בראתה בי" וצריך לגרוס בלי "בי":

"דהנשמה כבר נוצרה בשעת בריאת העולם, ואין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" (ע"ז ה.), דהיינו חדר למעלה ושמו גוף ושם הם כל הנשמות. ועוד, שם אומר יצרת בי, א"כ בו בגוף נומרה, איך שייך אח"כ אתה נפחתה בי, ומה היה צריך להפיחה בו אם כבר היא בו, ואמנם ברי"ף וברא"ש הגי' אתה בראתה ואתה יצרתה, וכן ברמב"ם אלא ברי"ף הקדים יצרתה, וברמב"ם וברא"ש הקדימו בראת, ועכ"פ הדברים כפולים. וע' מהרש"א בח"א שיש שלש בחינות נפש רוח נשמה (מה שהבאנו). … ונראה שנשמות נבראו תיכף בבריאת העולם יש מאין, אבל אינם לבושים צורה ליהיות מוכן ליכנס בגוף, כי מסתמא הנשמה בעת הכניסה בגוף יש בה ג"כ צורת איברים רוחניים כמו שיש בגוף גשמיים, וזה נקרא יצירה, ציור הדברים, וזה אינו נעשה אלא קודם שנכנסת בגוף. וחכן אומר אתה בראת, היינו תחלת בריאת הנשמה שהיא בלי לבישת צורה רק מוכן לקבל צורה, כמו ההיולי שהזכיר הרמב"ן (ברא' א, ב) בשם חכמי יון, ואח"כ יוכל לצייר בה ציור שתוכל להתלבש בגוף".

אתה יצרתה

אבודרהם מביא שני פסוקים "יוצר רוח האדם בקרבו" (זכריה יב, א)

הרד"ק מבאר על יצירת האפשרות של קיבול הגוף "…יוצר אמר על יצירת כלי הגוף המקבלים כח הרוח והם המוח והלב. " גם המלבי"ם מדבר על חיבור הגוף והנשמה שזה כמשל לעליונים ותחתונים שבשני עולמות ולכן האדם צריך להקפיד על מעשיו. ע' בצל"ח שכתבנו למעלה.

והפסוק השני "וייצר ה' אלקים את האדם" (ברא' ב, ז) (ע"ש בספרנו וברבינו בחיי).

אתה נפחתה בי

אחרי שה' ברא את הנשמה ויצר את האפשרות של האפשרות בא הגיע השלב שה' מחבר בפועל את הנשמה בגוף (כמבואר בצל"ח).

אבודרהם מציין את הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז).

הכלי יקר מביא כמה פירושים על הפסוק ואת פירושו על כן אביאהו בשלמותו:

"פירש"י אף לבהמה יש נפש חיה אך זו חיה שבכולם שנתוסף בו דעה ודבור. ופירושו דחוק כי לא פירש במקרא חיה מכולם. ובעקדה פירש שנשמת חיים זו הרוח החיוני הנמצא באדם בעצם וראשונה, ומצדו יהיה האדם לנפש חיה כשיתוסף בו השלימות השני והשלישי, על דרך נפש רוח ונשמה. וחשב הרב שהסכים רש"י על ידו אמנם גם פירוש זה אין נאות לקבלו שיאמר נפש חיה על השלימות האחרון, אחר שלשון זה נאמר גם בבהמות וחיתו ארץ, לפיכך לבבי לא כן ידמה כי אם לפרש הפך דבריהם ממש, כי נשמת חיים היא הנפש המשכלת הנצחי צא ולמד מי הנופח ותמצא שזה מדבר בחלק אלוה ממעל ויאמר אע"פ שנפח ה' באדם נשמת חיים המשכלת מ"מ ויהי האדם בתחלת הויתו לסתם נפש חיה כשאר בעלי חיים כי אדם עיר פרא יולד (איוב יא יב) ועיקר שלימותו תלוי בחריצות השתדלותו וטוב בחירתו כשיפקח עיני שכלו בבואו בימים, אבל בתחילת הויתו אע"פ שכבר נופח בו נשמת רוח חיים מכל מקום אין הנשמה בו בפועל כי אם בכח לבד ואם לא ישנס מתני זריזותו לצאת בראש החלוץ ללחום מלחמת ה' הרי הוא בבהמיותו ונמשל כבהמה. אבל שור או כשב או עז כי יולד. באותו יום נברא עם כל שלימותו ואין בו תוספת שלימות. וגלה לנו הכתוב דבר זה שלא יטעה האדם בעצמו לאמר שבלא יגיעה ועמל יבא לידי שלימותו אשר כבר נוצר עמו ויסמוך על יתרון זה שנמצא ביצירתו כי אין הדבר כן אלא הכל תלוי בפועל כפיו כי יש בידיו תמיד להחליף ולהמיר הטבע בשכל והשכל בטבע. ומטעם זה לא נאמר ביצירת האדם וירא אלהים כי טוב לפי שביצירתו עדיין לא ניכר מה טובו ומה יופיו".

ואתה משמרה בקרבי

ה' עשה פלא שמשמר דבר רוחני את הנשמה בתוך הגוף. וע' מה שכתבנו בהסבר על ברכת "אשר יצר".

אומר ר' ירוחם הלוי (ב"דעת תורה" דברים ח"א/ קכז): "שתוכל להיות קשורה ודבוקה עם הגוף, יתלכדו ולא יתפרדו, עד אשר יבוא יום כי יתחלקו ויתפרדו, הגוף ישוב אל עפרו, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, והרוח תשוב אל א' ממעל".

אבודרהם: "שומר נפשות חסידיו" (תהל' צז, י) ו"ענף יוסף" על הסידור מבארו שמשמרו שלא יצא עד בו דברו (שיפטר).

ואתה עתיד ליטלה ממני

אבודרהם: "פירוש ליום המיתה שנאמר: "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" (קהלת יב, ז).

ולהחזירה בי לעתיד לבוא

אבודרהם: פי' לתחיית המתים "ונתתי רוחי בם וחייתם" (יחזקאל לז, יד).

כל זמן שהנשמה בקרבי

כתוב בספר "לחם רב" לר' משה סג"ל ליטש ראזענבוים: מביא את הספרי האזינו פיסקא שז: "כשאדם נפטר מן העולם באים כל מעשיו ונפרטים לפניו ואומר לו כך עשית ביום פלוני ואי אתה מאמין בדברים הללו והוא אומר הן והן והוא אומר לו חתום שנאמר ביד כל אדם יחתום (איוב ל"ז) צדיק וישר הוא והוא מצדיק את הדין ואומר יפה דנתוני וכן הוא אומר למען תצדק בדבריך תזכה בשפטיך (תהילים נ"א)".

וזהו "כל זמן שהנשמה בקרבי" אך לא בזמן שבמדרש שאחרי שעבר הזמן כבר אי אפשר לתקן.

מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי

כל זמן שאני חי יכול אני להודות לך לפניך ממש שאתה ממש "חי" מולי.

שהרי אחרי המיתה אי אפשר להלל את ה' – "לא-המתים יהללו-יה ולא כל-ירדי דומה" (תהל' קטו, יז) שהקב"ה רוצה שנעבדו בעולם העשייה ולא בעולם הגמול, שלכל עולם תכליתו.

רבון כל המעשים

אפשר לפרש שרבון על כל מעשה ומעשה שקים בעולם ועל כל אחד, ואפשר לפרש שה' נתן השגחה כללית והמעשים יש בחירה (ע' רבינו בחיי בחובת הלבבות ש"ג פ"ח לעומת מורה נבוכים ח"ג פי"ז).

אבודרהם: מביא שני פסוקים א' מישעיה (מה, ז): "אני ה' עושה כל אלה" וזה מוסב על תחילתו "יוצר אור ובורא חושך" המלבי"ם שם מסביר שאם לא היה נברא החושך לא היינו יודעים עליו רק מהעדר ולכן עשה שיהיה שני אפשרויות.

ו- ב' מקהלת (א, יד): "ראיתי את כל המעשים".

אדון כל הנשמות

אבודרהם מביא פסוק מישעיה (מב, ה) "נתן נשמה לעם עליה ורוח להלכים בה" כונתו בכך כל סוגי הנשמות הוא אדונם.

רש"י מפרש "נשמה"- נשמת חיים, ו"רוח"- מעבר לצדיקים קדושה (כמו נשמה יתרה).

לעומתו מצודת דוד- "נשמה"- נשמה של בני אדם לעומת "רוח" שהיא אף של בהמות.

המחזיר נשמות לפגרים מתים

שה' מחזיר לנו בבוקר את הנשמה והלשון לפגרים מתים אבודרהם אומר שמופיעה בישעיה (לז, לו) והדימוי ששינה דומה למוות מקורה מברכות נז. "שנה א' מס' ממוות" וכן באיוב (ג, יג): "כי-עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי".

בדין ברכה הסמוכה לחברתה

סידור הדברים ע"פ הערת שארית יוסף ח"א עמ' פא)

הרא"ש בתשובה (כלל ד ס' א) כתב ש"אין להפסיק בין אשר יצר לאלהי נשמה לפי שהיא סמוכה לחברתה, ולכן אין פותחת בברוך". (הדבר שמואל בפסחים קיד: – מביא חקירה אם ברכה הסמוכה לחברתה הוא דוקא כשיש שיכות לברכה אחת אם השניה או שאפי' שב' הברכות אינם שיכים אחת לשניה ג"כ הוי סמוכה לחברתה. ומביא בהקשר אלינו את הגר"א בסימן ד ס"ק ג שאלהי נשמה הוי לאשר יצר שאשר יצר על הגוף ואלהי נשמה על יצירת הנשמה.

וע' ב"ח ששואל איך בשו"ת כותב כך והרי בפסקי הלכות כותב כך והרי בפסקי הלכות כותב כסדר הגמ' והרמב"ם אלא שהרא"ש לא כתב יפסיק אלא כתב דלא יפסיק והיא זהירות וחסידות ופשוט ובשו"ת מהרי"ם ס' סא כתוב בשו"ת שצריך להפסיק וקשה מהש"ס ואומר שהב"י חולק על אבודרהם ופוסק שבכל מקרה צריך לברך ברכת אשר יצר גם אם לא נצרך לצרכיו וי"ל שסמוכה לברכת נטילת ידים. וע' ביפה ללבב לר' יצחק פאלג'י שמביא בארוכה את ההבדלים שבגירסאות שו"ת הרא"ש והנובע מכך, שבדפוס וינציה שנת שי"ב בגי' ולא כן דעת הגאונים ןעל כן בטור הביאו בתור י"א שחשב שהוא דעת יחיד ולב"י היה את הגירסא הנכונה כגירסתינו וע"ש בהרחבה) וכן דעת הגאונים.

אולם התוס' (ברכות יד: מו. ופסחים קד:) ד"ה כל הברכות כתבו שאינה אלא ברכת ההודאה אך ברכת ישתבח כתבו שאינה פותחת בברוך בגלל שאינה סמוכה לחבירתה, שהיא ברכת ברוך שאמר (וכן דעת ר' אלעזר פאפו ב"חודש אביב" (בברכות) – שכונת התוס' שאינה סמוכה לא לברכת אשר יצר ולא ענ"י כגו' אם לא בא מן הנקבים וגם לא ישן כל הלילה שידיו טהורות).

ולשון השו"ע או"ח סי' ו סע' ג: "ברכת אלהי נשמה אינה פותחת בברוך, מפני שהיא ברכת ההודאה, וברכת ההודאות אין פותחות בברוך, כמו שמצינו בברכת הגשמים".

ובסימן מו סע' א: "כשיעור משנתו, יאמר: אלהי נשמה". ולפי זה אין להסמיך ברכת אלהי נשמה לאשר יצר. ואף שבשער הכוונות של האר"י נתבאר שדעת האר"י ז"ל שיש לסמוך אלהי נשמה לאשר יצר. ומנהגו של האר"י היה לסדר כל הי"ח ברכות בביתו קודם הליכתו לבית הכנסת. וע' בבן איש חי שנה א פרשת וישב הלכה א- "מעיקר הדין אין צריך לסמוך ברכת "אלהי נשמה" לברכת "אשר יצר", מפני שאין ברכת "אלהי נשמה נחשבת לברכה הסמוכה לחבירתה. ומה שאינה פותחת בברוך, היינו משום שהיא ברכת ההודאה, וברכות ההודאות אינן פותחות בברוך אפילו אינן סמוכות לברכות אחרות. ומכל מקום טוב ונכון לסמוך ברכת אלהי נשמה" לברכת "אשר יצר", לחוש לדעת הפוסקים הסוברים כן.".

ומכל מקום ודאי שאין למחות במי שאינו נוהג כדברי הקבלה.

ובפרט שבמטה יהודה (ו סק"ב) שכן הרבה נוהגים להתחיל בברכת אלהי נשמה בד"כ ומיהו טוב להסמיכה לברכה הפותחת בברוך כמו שכתב בהלבוש. (אבודרהם אומר שהיא סמוכה לחברתה ששינה לא קרויה הפסק בשם הראב"ד אך מקשה על זה אבודרהם מקושית עונה ובשיטת הראב"ד אף המאירי המובא בברכות).
כל מה שכתבתי כאן הוא כמראה מקום בלבד, להלכה למעשה יש לעיין במקורות.

דילוג לתוכן