ספרים על תפילה

פרשת אמור – ספירת העומר

טעמי מצוות ספירת העומר

ספר החינוך פרשת אמור מצוה שו: משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב [ירמיהו ל"ג, כ"ה] אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה [שמות ג', י"ב] וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר.

ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.

ואל יקשה עליך לומר, אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים, לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל, אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון, התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד.

ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן הותקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד שבו זכר שאנו מאמינים כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.

ספר אבודרהם (תפלות הפסח): והטעם שצוה הקב"ה לספור את העומר מפני שכל אחד מישראל היה עסוק בקציר שלו והיו מפוזרים כל אחד בגרנו וצוה למנות כדי שלא ישכחו זמן עלייתם לרגל.

טעם אחר במדרש משל לאחד שהיה חבוש בבית האסורים וצעק למלך להתירו ולתת לו בתו והיה מונה והולך עד בא הזמן כך עשו ישראל בצאתם ממצרים.

ויש אומרים טעם אחר מפני שעולם בצער מפסח עד שבועות על התבואות ועל האילנות כדאיתא פרק קמא דראש השנה (טז, א) תניא אמר ר' יהודה מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב"ה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות אילן הוא. אמר הקב"ה הקריבו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות אילן.

בספר ילקוט יצחק לרב יצחק זלר מלקט טעמים רבים למצווה זו ניתן חלקם בתמצית קצרה: אילו הימים שבין פסח לעצרת הם ימי דין ותלמידי ר"ע יוכיחו שמתו באלו הימים וכדי שתאלם אלמים ולא תקטרג, לפיכך אנו מונים אחרי כל מעשה העומר להודיע שאנו מקוים לקבל שתי תורות תורה שבכתב ובתורה שבע"פ ואנו מברכין על קבלת תורה שבכתב תתהדר ותתענג בהיכלה על כן אנו מונין (רמ”ה).

כמו לטהרת נידה צריכה שבעה נקיים … כך הוצרך לטהר את ישראל מטומאותם ז’ שבועות וכמו שהנדה צריכה לטבול מטומאתם במים חיים כך צריכים ישראל לטבול מטומאותם (צרור המור)

איך אנו מסבירים את המקראות שמצד א’ כתוב "וספרתם לכם … שבע שבתות תמימת" ולאחר מכן נכתב "תספרו חמשים יום" ?

נכתב בתורת כהנים (אמור פרק יג פסקא ח) תספרו חמשים יום יכול יספור חמשים ויקדש חמשים ואחד תלמוד לומר שבע שבתות תמימות תהיינה, אי שבע שבתות תמימות תהיינה יכול יספור ארבעים ושמונה ויקדש יום ארבעים ותשעה תלמוד לומר תספרו חמשים יום הא כיצד מנה ארבעים ותשעה וקדש יום חמשים כיובל .

הרב אברהם פלאג’י זצ"ל בספרו ויקרא אברהם (על תורת כהנים) מציין שלמרות שפירוש המלבי"ם נכון מצד עצמו (כנראה התכוון לדבריו שבאות קסז – כדי להודיענו שאינו ביום מ"ט ולא ביום נ"א, אמר ‘שבע שבתות תמימות’, ר"ל ללא חסרון ובלא תוספת וידעינן שאין לספור חמישים יום רק מ"ט לבד ושוב אמר עד ממחרת השבת השביעית שהוא ביום החמישים. והנה על זה היה די שיאמר עד ‘ממחרת השבת והקרבתם’ ולמה אמר תספרו חמישים יום?” ופירש זאת בסימן קסד – (ובין דבריו כתב) "תספרו פירוש שתוכלו לספור לצורך החג היה לו לומר יום חמישים במספר יסודי, רק שבא להוציא מדעת המכחישים, ואמר שספירה תהיה באופן זה שלא תוכלו לספור עד ממחרת השבת השביעית (שהוא זמן הקרבת המנחה השנית) רק חמישים יום ולא יותר. וזה רק אם נתחיל ממחרת יום טוב אבל אם נתחיל ממחרת שבת בראשית היה יכול להתחיל מן יו"ט ולספר יותר מחמשים” ).

אך אינו נכון פירוש המלבי"ם מלשון הברייתא וכך בפסיקתא (כנראה פיסקא כח), קרבן אהרן (על תורת כהנים כאן וז”ל: ת"ל שבע שבתות. דמשמע שימי הספירה לא יהיו אלא שבע שבתות שהם מ"ט ימים, ואילו אמר שבע שבתות ולא אמר נ' יום, הוה אמינא שיום העצרת מכלל השבע שבתות והוא יום מ"ט וימי הספירה יהיו מ"ח.) ובדברי הרב גדליה (ברית אברהם על ילקוט שמעוני) מסביר את קיום ב’ הכתובים – מנה מ"ט ויקדש יום חמישים, כמו יום היובל שמונים מ"ט שנים ומקדשים שנת חמשים. ומציין לעיין במלאכת הקודש של הרב משה טולידאנו (שמציין לראות את הרא”ש ואת פר”ח בסי’ תפ”ט [שמזכיר את שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד’ פראג סימן שא וזה לשונו: ‘הקב"ה לספור נ' יום דהכי קאמר עד ממחרת השבת השביעית שהוא [יום חמישים תספרו] א"נ נ' יום [או הקרבתם] דלבתרי' קאי וה"ק קרא עד ממחרת השבת השביעית ולא עד בכלל חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה]’, ואת רש”י אצלנו ).

מעניין גם לראות את תורה תמימה אות נו שמציין את הרא"ש סוף פסחים סי' מ' כתב טעם על שאנו סופרים רק מ"ט יום אע"פ שבפסוק כתיב חמשים יום, משום דדרך הכתוב כשמגיע המנין לסכום עשיריות פחות אחת מונה אותו במספר עשיריות ואינו משגיח על חסרון האחד, וכן הכא אע"פ דאינם רק מ"ט כדכתיב שבעה שבועות בכ"ז תפס הכתוב מספר שלם חמשים, וכן ארבעים יכנו שבמלקות אע"פ שאינם רק ל"ט, ע"ש.

למה אנו אומרים הרחמן יחזיר עבודת בית המקדש וכו’?

הרב משה טולידאנו בעל מלאכת הקדש אומר שנתנו הרבה טעמים בדבר ועל פי דרכו מתרץ שמנין שלנו כעת בספירת העומר של שבועי גם כן אינו אלא זכר לעתיד לבוא שיבנה בית המקדש במהרה, ואז נמנה את הימים והשבועות מדין תורה.

 
דילוג לתוכן