ספרים על תפילה

פרשת ויקרא – איסור הקרבת שאור או דבש

"כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו לה'". (ויקרא ב, יא)

בפרשת הקטורת אנו אומרים את אזהרה זו ונאמרו בה טעמים שונים והלכות מסוימות (רוב הראשונים מתיחסים לזה כאזהרה אחת ויש לשני לאוין, כמבואר בהמשך).

תחילה נביא את הטעמים למצוה מהספר ילקוט יצחק לרב יצחק זאלער זצ"ל המלקט הרבה טעמים על כל מצוה ומצוה (לא ע"פ סדרו) ולאחר מכן נבאר מהו הדבש שבלאו זה.

טעמים למצווה

מספר החינוך (מצוה קי"ז) ענייני הקרבן כולם לעורר מחשבת המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר, ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהייה גדולה, מקורבנו, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשי השם ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות וכו'. ונתחייב העניין במנחת היחידים יותר ממנחת הציבור לפי שהיאוש והעצלה נמצא ביחיד יותר, כי הרבים יזהירו זה את זה, ולכן לא תקפיד התורה על זה במנחת הציבור הבאה מזמן לזמן, כגון שתי הלחם של עצרת, אבל בלחם הפנים אע"פ שהוא נקרא גם כן מנחת ציבור, מחמת שהיא מנחה תמידית בכל שבת ושבת תקפיד התורה בה, ונצטוינו גם כן בה שתהיה מצה.

ובענין הרחקת הדבש נאמר אל הילדים רכים כדי לייסרם, שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוין במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון. ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת, כי כל עניין חוש המישוש חרפה היא להם, כל שכן שאין ראוי להם לכוין אליו ולהנות בו, רק הצריך אל הטבע בהכרח. ומאנשי החכמה כתבו חוש המישוש אשר הוא חרפה לנו.

ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו, לרמוז כי תועבת יי כל גבה לב. ועוד ראיתי בפירוש הרמב"ן זכרונו לברכה שכתב כן, וזה לשונו, ובעבור שהקרבנות לרצון השם הנכבד לא יבואו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעיים, וכן לא יבואו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן המזוגים. כאשר אמרו זכרונם לברכה בבריאת עולם שיתף מידת רחמים במידת הדין ובראו, עד כאן.

מורה נבוכים (ח"ג, מו): עוד טעם מפני שעובדי ע"ז לא היו מקריבים לחם, אלא שאור, והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, כמו שהוא מפורסם בספרים אשר ספרתי לך, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש, וצוה בהתמדת המלח על כל קרבנך תקריב מלח. וצוה להיות הקרבנות כולם תמימים על הטוב שבעניניהם, שלא יבא להקל בקרבן.

ריקאנטי (ויקרא ב, יא) עוד טעם בעבור שהקרבנות באים לרצון לשם הנכבד להשלים אלינו כל המדות, על כן לא יבואו מן הדברים אשר להם היד החזקה כמו השאור הרומז למדת הדין החמוצה והקשה, גם לא יבואו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש רק מן המזוגים.

רבינו בחיי (שם): עוד טעם, לפי שהשאור והדבש הן הן יצר הרע עצמו, כמו שאמרו רז"ל (מכילתא פסחא ה ב) לענין חמץ ומצה בפסח צריך אדם לפנות לבבו מיצר הרע, והוא שאמרו: (דברים טז, ג) "לא תאכל עליו חמץ", לענין קרבן פסח, וקרבן פסח היה כפרה על עבודה זרה שעבדו במצרים, ולכן הוא מרחיקם מיצר הרע שלא לשוב לעבודה זרה. ודבש גם כן יצר הרע, כי דב"ש בגימטריא אשה, והאשה היא יצה"ר, כי כן מצינו באדם הראשון כשחטא אמר: (בראשית ג, יב) "האשה אשר נתתה עמדי", רצה לומר יצר הרע שיצרת בי, והאשה אמרה: (שם, יג) "הנחש השיאני", וזה סוד נחש והאשה והאיבה, ולכן הורחקו השאור והדבש מהקרבן כי לא יתכן שני הפכים בנושא אחד, ועוד כי היה נמצא טובל ושרץ בידו.

נחלת בנימין: עוד טעם כדי לפסול בזה את כל פרי האילן למזבח כי אין לך דבר חמוץ או מתוק מצד עצמו כי אם פרי האילן, אבל חמשת מיני דגן, הם מצד עצמן לא חמוצין ולא מתוקים, לכך פסלה התורה פרי אילן בשלילה מאמרה כל שאור וכל דבש דנשלל פרי האילן ומטעם דבשם שבחר ה' בזבחים ובבהמות נמוכי רוח, ומאס בחיות גסי הרוח, כן נמי(=גם) במנחות נפסלו פרי האילן דהם גסי הרוח כאשר העתקתי לך במצוה הקדומה מספר חסד לאברהם מתנאים ואינן מוציאין פירותיהן כי אם ע"י מים זכרים יע"ש וגבה לב מאס הוא יתברך ובחר בזרעוני אדמה נמוכי רוח.

איזה דבש אסור?

יש דיון מרתק האם איסור דבש הוא על דבש מפירות דווקא או גם על דבש דבורים. מביא בהרחבה מחבר הקונטרס "סם חיים" (לא צוין שם המחבר): רש"י כתב על הפסוק וכל דבש – כל מתיקות פרי קרוי דבש עכ"ל, ובשבועות (יב:) מקשים על מה דסלקא דעתין שבנות שוח (מין תאנים) קרבות לגהי מזבח מקרא ד"כי כל שאור וכל דבש", ופרש"י, וכל דבש – וכל מיני פירות האילן בכלל, ומבואר שסתם דבר האמור בתורה דבש תמרים הוא מכל מקום דבש הנאמר כאן כולל הוא כל מיני מתיקות פרי. ולפי מה שנראה שדבש דבורים אינו בכלל האיסור שאינו מתיקות פרי. וע' רש"י בסוכה ו. דבש – כל מיני מתיקה קרוין דבש ותמרים מיני מתיקה הם עכ"ל. ומלשון "כל מיני דבש" נראה שאף דבש דבורים בכלל. והנה מפרשי רש"י (ספר הזיכרון, שפתי חכמים, באר היטב, גור אריה) כתבו שהכוונה לא לדבש דבורים. השדי חמד (ח"ב פאת השדה מערכת ד כלל מ"א) אף הבין מהמשנה למלך (פ"ה מאסמ"ז ה"א) שאינו דבש דבורים. אולם החינוך (קי"ז) והרמב"ם (מו"נ) נראה שכולל את דבש הדבורים. אולם בי"ד החזקה לא פירש דעתו. הרדב"ז יש לא שיטה מחודשת (שו"ת ח"ג תתקס"ב) שכל מיני דבש היוצאים מן הפירות איזה פרי שיהיה ודבש דבורים בכלל. הרי כתב "דברים המתוקים" להביא הסוכר וכל מתוק המופק בידי אדם מן הצומח וכדומה.

שיטת מנין המצוות על איסור שאור ודבש

מהרי"פ פערלא (הרב ירוחם פישל פערלא, כ"ב עמ' 451) על ספר המצוות לרס"ג כותב על "אל תקטירו שאור. ודבש. וטמא להקריב בלתי נגוע."(לשון הרס"ג). שהרס"ג הולך לשיטתו שכל שני פרטים שנפרטו בלאו אחד נמנה כל פרט בפני עצמו. ולכן מנאן בשני לאוין. ולא כדעת הרמב"ם וסיעתו (כמו בחינוך) שמנו אותן רק מצוה אחת. וכן הסמ"ג ז"ל מנאון בשני לאוין. והר וכבר ביאר הרמב"ן (על ספר המצות לרמב"ם מצוה צ"ח) שכאן אפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל ראוי למנותן שנים עיי"ש בדבריו. אולם הרשב"ץ ז"ל בזוהר הרקיע אע"פ שבכל כיוצא בו כגון אתנן ומחיר נא ומבושל ואינך לא מנאן אלא באזהרה אחת. מ"מ שאור ודבש מנאן בשני אזהרות. וכמבואר ב ספר המצוות שלו (לאוין קפ"א קפ"ב) עיי"ש. אלא שאני רואה את דבריו סותרים זה את זה. שבסוף ספרו הסכים לדעת הרמב"ם ועל כרחך צריך לומר שחזר בו ואין להאריך בזה.

 
דילוג לתוכן