ספרים על תפילה

פרשת שלח לך – מהו כנגד כל המצוות כולם

פרשתינו שזורה בביאור כמה מצוות הנחשבות כנגד כל המצוות כולם.
בתחילת הפרשה אנו לומדים על ישוב הארץ, בהמשך עבודה זרה בדיני שגגה (כמו בי"ד ששגגו ואמרו שעבודה זו מותרת) וסמוכה לה פרשת המקושש שעבר על מלאכת שבת ובסוף הפרשה בהלכות ציצית. ננסה לבאר את מעלת מצוות הללו שהן כנגד כל התורה כולה, המהוות כחיבור בין ה’ לעם היהודי.
נתחיל בביאור מסוף הפרשה על מצות ציצית "והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" (במדבר פרק טו פסוק לט) אומר על כך רש"י: וזכרתם את כל מצות ה' – שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג. ובגמרא (נדרים כה.) כתוב במפורש – דאמר מר: שקולה מצות ציצית כנגד כל מצות שבתורה.
הגמרא במנחות (מג:) מסבירה מדוע ציצית היא שקולה כנגד כל התורה משום שראייתה מזכירה את המצוות "תניא אידך: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' – כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל מצות כולן; ור"ש היא, דאמר: מצות עשה שהזמן גרמא היא. תניא אידך: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' – שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן. ותניא אידך: וראיתם אותו וזכרתם… ועשיתם – ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה. ורשב"י אומר: כל הזריז במצוה זו – זוכה ומקבל פני שכינה".
דבר זה שהראיה מביאה לידי זכירה נפסק להלכה: בבית יוסף (אורח חיים סימן כד) – וכתב הר"ם מריקנט בסוף פרשת שלח לך כשמסתכל בציצית אז מסתכל בשתי ציציות שלפניו שבהם עשרה קשרים רמז להויות עכ"ל ואני שמעתי עוד שכל אחד מהציציות יש בו חמשה קשרים ושמנה חוטין כמנין אחד וכשמחבר שני ציציות שלפניו להסתכל בהם עולים כ"ו כמנין שם ההוי"ה: 

וביאר זאת הב"ח (שם) – אע"ג דבפירוש רש"י כתיב ועוד ציצית עולה ת"ר וכו' סבירא ליה לרבינו דטעות סופר הוא דאין מה שעולה תרי"ג גורם ששקולה כנגד כל המצות דאין שום עלוי במלה כשהוא עולה כך וכך אלא שמה שעולה כך וכך הוא גורם לזכרון שעל ידי שיעלה על מחשבתו דציצית עולה ת"ר ושמנה חוטין וחמשה קשרים י"ג הרי תרי"ג על ידי כך יזכור כל תרי"ג מצות ולפיכך אמר רבינו גדולה מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות לפי שעל ידו יזכור כל המצות ואחר כך בא לבאר היאך בא האדם על ידי מצוה זו לזכור כל המצות ואמר שזהו לפי שמלת ציצית עולה ת"ר וכו' וכל זה דלא כמו שכתב בית יוסף שרבינו השמיט מלת ועוד שלא במתכוין אלא במתכוין השמיטו:

רש"י בסוף הפרשה (טו, מא ד"ה אני ה' אלהיכם) מקשר בין הלכות ציצית לבין ע"ז ושבת השקולים כנגד התורה וזה לשונו: " עוד למה נאמר, כדי שלא יאמרו ישראל מפני מה אמר המקום, לא שנעשה ונטול שכר, אנו לא עושים ולא נוטלים שכר, על כרחכם אני מלככם. וכן הוא אומר (יחזקאל כ, לג) אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם. דבר אחר למה נאמר יציאת מצרים, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לשאינה של בכור, אני הוא עתיד להבחין ולהפרע מן התולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא. ומיסודו של רבי משה הדרשן העתקתי למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודה זרה, לומר שהמחלל את השבת כעובד עבודה זרה, שאף היא שקולה ככל המצות, וכן הוא אומר בעזרא (נחמי' ט, יג – טו) ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם, ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאלו לפי שאף היא שקולה כנגד כל המצות, שנאמר ועשיתם את כל מצותי".

נראה לי מרש"י הקדוש שמצוות שמעידות על כלל האמונה בבורא הם שקולים כנגד כל המצוות כמו שבת שמעידה על כל שה’ הוציאנו ממצרים ועבודה זרה שהיא שוללת את האמונה באחדות ה’ בעולם, כך ישוב הארץ מבססת בעולם את קיום נבואה שה’ משיב את עמנו מכל התפוצות כדברי הנביא ביחזקאל (לו כד) “ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם” והציצית שנראית כחותם של עבד ה’ עלינו.

מה ההבדל בין מצוה גדולה למצוה השקולה כנגד כל המצוות?

במסכת נדרים לב. כתוב: "ד"א גדולה מילה – ששקולה כנגד כל המצות שבתורה, שנאמר: כי על פי הדברים האלה וגו'" אך למעשה זה רק לפי מ"ד (דעה אחת) שיש החולקים עליה. מבאר יד אברהם (יו"ד ס' ר"ס) את דברי השו"ע: "מצות עשה לאב למול את בנו, וגדולה מצוה זו משאר מצות עשה", ובכך עונהו על השאלה, וכך דבריו: "וגדולה מצוה זו משאר מצות עשה – וכתב בספר בה"י דנראה דהיינו חוץ ממצות ציצית שהרי כתב הטור באו"ח ס' כד ששקולה כנגד כל המצות, דהיינו תרי"ג מצות, וא"כ מ"ש כאן גבי מילה שהיא גדולה משאר מצות עשה ע"כ היינו שגדולה מציצית שגדולה יותר ולא ס"ל כהאי דאמרי בנדרים (לב.) דמילה שקולה ככל המצות. ואין זה נכון דאיך אפשר דציצית גדולה ממילה ששיש פה כרת ודוחה שבת משא"כ ציצית. ועוד דספרי פ' שלח אי' בזה"ל וראיתם
אותו וזכרתם מגיד שכל המקיים מצוות ציצית מעלים עליו הכתוב כאילו קיים כל המצות, וסיים דק"ו לכל המצות שבתורה וא"כ אדרבה משמע דציצית קילא משר מ"ע, ולאו דגדולה, וכן איתא במנחות (מד) וע"ש בצאן קדשים אלא דמ"מ קיומא חשוב כאילו מקיים כל המצות ולאו גדולה קאמר, ולזה נתכון הטור באו"ח, ולשון זה מצינו בב"ב ששקולה כנגד וכו' וגבי שבת בירוש', וכן גבי ת"ת".
המהרש"א שגם התקשה על כך בגמרא, תירץ כך את השוני שבמילה: "שכל מצות התורה תלוין במילה וכיון שעדיין לא נימול אינו בכלל מצות התורה ואדרבה אסור ללמוד תורה ולשמור שבת כדאמרי' פ"ד מיתות ודו"ק".
קדם למהרש"א הרב ר' יוסף ב"ר אברהם ג'יקטיליא בספרו כללי מצות – “כללי המצוות שקל
והיתר קושיא זו כי המילה היא בית שער לתורה ולמצות, דגרסינן בכריתות ראש פרק ד' מחוסרי כפורים (כריתות ט א) אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים.”.

מצות ישוב ארץ ישראל שקול כנגד כל המצות

פרשתינו פותחת על חשיבותה של ארץ הקודש והאיסור לרכל עליה.
הרמב"ן (לספר המצוות שכחת העשין מצוה ד) – מדבר על חשיבות מצוות ירושת הארץ – וזה לא אומר שאם הרמב"ם לא מנה אותה למצוה זה שהוא לא סבר אותה להלכה, כי רואים שאכן פסק בי"ד החזקה שזו מצוה, הרבה מאחרונים מתרצים שלרמב"ם היה חוקיות מה להחשיב למצוה ומה לא ובשרש הרביעי כתב "שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה". נביא חלק מדברי הרמב"ן הנזכר: "מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. ונכפל כזה העניין במצוה זו במקומות אחרים כאמרו יתב' (דברי' א) באו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם ופרט אותה להם במצוה זו כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים וגו'. שלא יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצוה אמרו ית' בענין המרגלים (שם) עלה רש כאשר דבר י"י אלהיך לך אל תירא ואל תחת. ואמר עוד (עקב ט) … ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבע' עממים שנצטוו לאבדם שנ' (ס"פ שופטי') החרם תחרימם. אין הדבר כן. שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. … הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות. ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו (ת"כ בהר פ"ה ה"ד וכעי"ז כתובו' קי ב, וש"נ, מלכים ספ"ה) שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י לאמר לך עבוד אלהים אחרים וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי (ראה יב כט) מעשה ברבי יהודה בן בתירה ור' מתיה בן חרש ור' חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטיה וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה:

כתוב פת"ש (אב"ע עה ס"ק ו) וז"ל: עבה"ט לענין אם בזה"ז מצוה לעלות לא "י כו' ועיין בתשו' מעיל צדקה סי' כ"ו אודות שלשה חברים שרצו ליסע לא"י הם ונשיהם ובניהם הקטנים בני שנים ושלש שנים והב"ד שבעירם רוצים לעכב על ידם שלא ליסע עם בנים הקטנים מחשש סכנה פן לא יוכלו לסבול צער טלטול הדרך ונענוע הספינות ושינוי האויר ושאלו האנשים ההמה אם ימנעו מנסיעה זו או לא ואם יחושו לגזירת ב"ד בזה. והשיב לענין אם בזה"ז מצוה לעלות לא"י הנה הרמב"ן מנה מצוה זו בכלל מצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה וכי היא שקולה נגד כל המצות (כדאיתא בספרי) וגם התה"ד בפסקיו סי' פ"ח הפליג בה איברא התוספת בכתובה בשם ר"ח כהן כו' אמנם ה[מה]רי"ט בתשו' סי' נ"ח ובחי' לכתובות הוכיח דאיזה תלמיד טועה כתבו על שם התוס' ולאו סמכא היא כלל והדין עמו וכ"כ בעל נתיבות המשפט וא"כ כל הזמנים שוים לקיום מצוה זו וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו שכופין באשה שתעלה עמו כפשטא דמתני' א"כ ודאי דלא ס"ל הא דר"ח כהן וגם מ"ש התוס' שם דאינו נוהג בזמה"ז דאיכא סכנת דרכים הא ודאי דאף בזמן הבית כל שהיה בו משום סכנה גלויה לא נאמר לכוף לעלות וזה משתנה לפי הזמן וכבר כתב המבי"ט ח"ב סי' רט"ז בכלל הזה כשכל הסוחרים אינם נמנעים יכול לכוף…".
אם בנים שמחה מציין את חשיבות מצוות ארץ ישראל ועל כך שהיא כוללת כמה מצוות ולכן הרמב"ם לא מונה אותה בספר המצוות כשורש הרביעי שלו, למרות שנחשב לשיטתו חיוב מדאורייתא ליישב את הארץ.
"דבזה תירץ דעת הרמב"ם, שלא מנה מצוות עשה דיישוב ארץ ישראל בתרי"ג מצוות, אף דגם לדידיה הווי מן התורה, והוא על פי הכלל שהשריש בשורש הרביעי מספר המצוות, שלא למנות ציוויים הכוללים כל התורה כולה; אם כן, כיוון דיישוב ארץ ישראל הוא מצווה יקרה כל כך, שהוא כלולה מכל המצוות, וכוללת כל התורה, וכל קביעת המועדים וראשי חודשים וכל מצוותיה תלויין בה… וכן כל חיית האומה תלוי בה, אם כן הוא מצווה כוללת ולא פרטית; על כן אינה באה בחשבון המצוות, שבאה לחשוב רק מצוות פרטים".
וכך הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (חלק יורה דעה סימן מח דף עה ע"ב), ע’ שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן נז.

(שיעור זה מבוסס על לקט מקורות שאספתי בזמן שיעור א’ עם הרב עדי יהודה נוסבאום וראינו באותו שבוע שהרב נבנצאל גם הוא דיבר על עניין זה ושמחנו בכך).

דילוג לתוכן