ספרים על תפילה

לשם יחוד

א. הסבר כוונת הברכה (יש עוד הסבר בחלקים האחרים במאמר)

ב. האם צריך לומר לשם יחוד?

הסבר כוונת הברכה

בשו"ת רב פעלים (חאו"ח סי' א) מסביר על כוונת לשם יחוד: אחרי שהוא מאריך על הספירות הנקראים גם אורות שה' בראם לפני העולם ואורות הללו הן רוחניות. ואומר שנשמות ישראל נעשים ונולדים מחיבור תפארת ומלכות, בכח אור האלוק המתלבש בהם כנשמה בתוך הגוף, עכ"ז אין מדרגות הנשמות שוים, … לכן כל נשמה יגדל ערכה ואיכותה, כפי גודל וגובה המקום אשר נולדה משם.

… ואחר שידעת כל זאת, עתה אודיעך כי המלכות העליונה הנקראת בשם שכינה כאמור, הואיל דהנשמות של ישראל נולדות ונמשכות ממנה גזרה חכמת האלוק יתברך לטובת ישראל ולטובת העולם, שיהיה נמשך חלק ממנה לשכון בזה העולם התחתון, וזה החלק של האור הנמשך מן המלכות, ויורד לשכון בעולם התחתון הוא ג"כ נקרא בשם שכינה בשם המלכות העליונה, ועל זה החלק אמרו רז"ל שיש השראת שכינה בישראל ובבהמ"ק ובבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ועל זה החלק ארז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, אך אין כימות החלק שוה בכל המקומות, באופן כל מקום שתמצא ענין השראת שכינה בעוה"ז, הוא קאי על חלק האור הנמשך מן המלכות העליונה ויורד ושוכן למטה.

… ואחרי אשר ידעת ששם קבה"ו נאמר על תפארת ומלכות, בזה תדע כי כאשר תאמר ליקבה"ו וכו' קודם התפלה וקודם עשיית המצוה, תכוין בדעתך כשתזכיר קודשא בריך הוא על כללות אור התפארת הרמוז באות וא"ו דשם הוי"ה ב"ה הנקרא קב"ה, וכשתאמר ושכינתיה תכוין על המלכות הרמוזה באות ה"א אחרונה דשם הוי"ה ב"ה, ואין אתה צריך לכוין בפרטי השמות השייכים להם, אלא די לך שתכוין כך קב"ה וא"ו דשם הוי"ה, ושכינתיה ה"א אחרונה דשם הוי"ה, בדחילו אות יו"ד דשם הוי"ה, ורחימו ה"א ראשונה דשם הוי"ה. ובסידורים נרשם עוד כונות בהזכרת קבה"ו שמכונים לשם הוי"ה ואדנ"י בשילוב יא' ה' ד' ו' נה'י, וכן בדחילו ורחימו שילוב הוי"ה אהי"ה, ואם אתה אומר נוסח של לשיקבה"ו מתוך הסידור שכתוב בו השלובים הנז', אה"ן תכוין בהם הנה מה טוב ומה נעים, ואם אתה אומר זה הנוסח בע"פ די לך לכוין באותיות ו"ה דשם הוי"ה שהם קבה"ו, כדי שלא תתבלבל כי כונה זו היא עקרית, והיא מאכל כל נפש.

האם צריך לומר לשם יחוד לפני התפילה?

בעל סידורו של שבת מסביר בספרו שערי התפילה את המחלוקת, תחילה מביא את בר פלוגתא שלו נוב"י ואחר מבאר את שיטתו, סיכמתי פה את עיקרי דבריו.

שערי התפילה / לר' חיים מח"ס באר מים חיים עה"ת

הנוב"י (מהדו"ק יו"ד צג) אומר: ולדעתי זה רעה חולה בדורנו ועל הדורות שלפני זמננו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו והיו עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות … אבל בדורנו הזה כי עזבו את תורת ה' ומקור מים … ומתנשאים ברום לבבם כל אחד אומר אנכי הרואה ולי נפתחו שערי שמים…

ובגוף דבריו שצריך להוציא מפיו שעושה הכונה על פי הסוד ומביא ראיה מריש זבחים שבגט צריך שיאמר בפירוש שעושה לשם גירושין וכן בנדר גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו ע"כ דברי מעלתו. ואני אומר ממקום שהביא ראיה משם הוא סתירה דהרי מחלק שם בין אשה לקדשים דאשה סתמא לאו לגירושין עומדת ולכך צריך שיאמר בפה וקדשים להכי סתמן כשרים לפי שסתמא לשמן עומדים וא"כ מצות שלנו קדשים נינהו קדשי גבוה וסתמא לשמן עומדים. ומה שהביא מנדרים לא הביא אלא שמחשבה בלי דיבור אינו כלום אבל מעשה בדבר שסתמא לשמה לא בעי שום סיוע. …

אם חשו התם שלא יאמר לשמו פן יאמר שלא לשמו וכן שלא יחשוב לשמו פן יחשוב שלא לשמו אף שהוא חשש רחוק שיטעה בין לשמו לשלא לשמו ק"ו בכוונת התפלה והמצות שיש בהם כמה עיקולי ופשורי וכמה חשש קיצוץ בנטיעות כאשר ראינו כ"ז במופת פשיטא שיש לבטל שלא יכוין כלל ודי שעושה המצוה לשם מצוה"

ומתפלא על הנוב"י חכם וגאון מובהק, איך יאמר שמצוות לא צריכות כוונה שמצות כקדשים הם וסתמא לשמן הן עומדים, שכל הפוסקים הראשונים והאחרונים פסקו כר' זירא שמצוות צריכות כוונה (1נפסק בשו"ע סי' ס סע' ד ותקפ"ט ס"ח) והוא כמו חשם ה' שנזכר במזבח.

ומסביר שהשנוי בקדשים שהרי הם עצמם בשעת הפרשתן נקראים בשם, במה שנאמר הרי זו עולה או חטאת וכד'. וזה מדויק מזבחים (ב:) "זבחים בסתם לשמן עומדין" כלומר לשם הראשון בשעת עלייתן, ולא נוכל לומר כן על שאר מצוות כק"ש אם קורא כן לתורה או תוקע בשופר לשיר ושאשה בסתמא לאו לגירושין עומדת (זבחים ב:). וצריך ליחד לה גט במפורש לשמה.

ומביא ראיה מזבחים מו: "אמר רב יהודה אמר רב: חטאת ששחטה לשם עולה – פסולה, לשם חולין – כשרה … משום חולין – פסלה".

ומפרש"י לשם חולין – שיודע שהיא חטאת ושחט לשם חולין כשרה כדאמרן שאין חולין מחללין קדשים. משום חולין – כסבור שהם חולין פסולה דהיינו מתעסק בדברים אחרים ואינו עסוק בקדשים.

מכאן שמה שמיחד את הקדשים שהוא ייחד אותם ממקודם, ואם סתם ידע שהם קדשים ולא ידע לשם מה זה נשחט כהלכה משא"כ אחרת, ומכיון שאם חשב שמשום חולין פסלה, אין לדמות מצוות לקרבן שצריך לראות ממצוה שמוכח כוונתה , כמו שהקריב שזה דומה לתוקע לשיר, ומכיון שמצוות יותר דומות לגירושין נלמד זאת מפרטי גירושין.

בדיני גט צריך הסופר להוציא עניין כוונתו בפיו בשו"ע (אה"ע קל"א ס"ז) וכ' שם ב"ש בשם הסמ"ג שגט לעניין כמה דברים נלמד מתפילין וס"ת וצריך הסופר לומר בפיו ולא מועיל המחשבה. וע' באו"ח סי' לב שמשמע שיש בזה עיכוב אפילו בדיעבד גם שהבעל כותב בעצמו צריך שימר בפיו לשמן ע"כ .

ונראה שלא נצטרך ללמוד מתפילין שיותר דומה תפילין וס"ת שהוא קדשים.

ומביא דוג' על כוונתו בפיו בתפילין ועיבוד תפילין (יו"ד סי' רע"א סע"א), ויותר מזה במצות הביכורים המובאים לבית ה' שלמרות שקושרם חוזר וקורא אותם ביכורים למרות שמסתם לשמן עומדים.

וכן בציצית וטוויתה שאפי' בדיעבד פסול (מג"א ס' יא סק"ג).

הרי שבכל מקום שהמחשבה הכרחית היא לא מספיק במחשבה לבד וצריך דווקא דיבור בפה ואף שהוא נסתפק שם בזה מ"מ כיוון שאנו פוסקים בגט ותפילין וס"ת שצריך דיבור נוקטים בדעה זו שמחשבה לא מספיק בלא דיבור.

כל מה שדיברנו זה על כוונת המצווה עצמה שציווהו ה' אולם כוונה בענייני המצוות זה עניין אחר.

דבר זה נלמד מגירושין שצריך לומר לשם כריתות או לשם גירושין, ולראיה כמו"כ בעוד כמה מצוות אנו מפרשעם כוונת המצוות (פסחים קט"ז) כל שלא אמר ג' דברים הללו בפסח לא יצא יד"ח ואלו הן פסח מצה וגו' (ולאחר מכן מפרשים כוונתם) ובמצה שלא הספיק בצקת וכו', הרי שלא צריך לעשות מצוות כגולם אלא לדעת כוונתם. וכן בתפילין צריך לכוון בהנחתם להניח ד' פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויצי"מ … וכו בציצית שנזכור קיום מצוותיו.

הנראה מהמשנה בזבחים מו: שזה לשונה: לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח, והחטאת והאשם – לשם חטא. אמר רבי יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו – כשר, שהוא תנאי בית דין, שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד.

והנה לכאורה זה לשם השם ולשם מצוה דבר אחד הוא ולמה מנה במשנה לשתים. אלא שיש שתי כוונות בעשיית המצוות, אחת שיכוון לצאת בעשיית זאת המצוה והשנית לכוין עניינה וטעם הפנימיות שבה הוא כעין לשמה. כל כוונת האדם לפי התבוננותו בפנימיות וטעמי המצוות על פי התורה אשר יורוהו מאמרי חז"ל בכל מצוה ומצוה, אם לבו נכון בזה לה' שמכוין בליבו באמת עד מקום שידו מגעת

ועל קושית נוב"י שאם בקדשים שצריך בפירוש לשמה, שהתנו הבי"ד שלא לומר לשמה שמא שיבוא לומר שלא לשמה, והיינו שלא יאמר ושלא יחשוב בליבו כתוס' קיימו בי"ד, ק"ו בכוונת התפילה והמצו שיש בהם כמה עיקולי ופישורי ברור שיש לבטל שלא להגיד כלל.

אומר בעל שער התפלה שהוא תמה שהרי בתוס' זבחים ב: (אתנו בי"ד) כתוב בז"ל:דילמא אתי למימר שלא לשמה דמי הוא שוטה כל כך שנותן גט לאשה זו שנכתב לשמה והוא אומר שלשם אחרת נכתב אבל אדם השוחט קרבן פעמים שטועה וסבור שהוא קרבן אחר וכן המקבל ומוליך וזורק.

והראיה מכאן לדעתנו שלא חוששים לדעת שוטים בזה, כי פתי יסור הנה להפך מחשבותיו להמיר טוב ברע או רע בטוב, ואין לחוש בכגון זה, כי אם כשיש למצוה זו דוגמתה ממש במצוה אחרת, ויוכל לסבור בדעתו שהוא עושה מצוה אחרת דוגמתה, ואין זה אלא בקדשים שהעזרה מליאה מקרבנות צאן ובקר לרוב משונים כל א' וא' בשמן … והזובח יזבח על דעת בי"ד של מעלה ועל דעת בי"ד של מטה.

על דבר נוב"י שכתב שטובים היו הדורות שפני זמנינו שלא ידעו מזה, והיו עמלים כל ימיהם בתורה כו'. הביא על זה (קהלת ז, י) "אל תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה" והביא את השל"ה (מסכת שבועות) שחילוק ומרחק רב להגדיל למעלה עד אין שיעור בין הלומד תורה ומקיים מצוותיה בפשוטיהן לבד, ובין המביט אל אור הרוחניות ושמו של הקב"ה נעלם בהן. ומביא את הזוהר, להראות זאת (בהעלותך דף קנב עמוד א) ר"ש אמר ווי לההוא ב"נ דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי, דאי הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכלהו אי לאחזאה מלה דעלמא אפילו אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר, אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כהאי גוונא אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין אינון ורזין עלאין, ת"ח עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו, ישראל לתתא מלאכי עלאי לעילא, מלאכי עלאי כתיב בהו (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות, (האי באתר עלאה) בשעתא דנחתין לתתא (אף על גב דנחתין) מתלבשי בלבושא דהאי עלמא ואי לאו מתלבשי בלבושא כגוונא דהאי עלמא לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל לון עלמא, ואי במלאכי כך אורייתא דברא להו וברא עלמין כלהו וקיימין בגינה עאכ"ו כיון דנחתת להאי עלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל, ועל דא האי ספור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו, מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תיפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי בגין כך אמר דוד (שם קיט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, מה דתחות לבושא דאורייתא, ת"ח אית לבושא דאתחזי לכלא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר, חשיבו דההוא לבושא גופא, חשיבותא דגופא נשמתא, כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ואינון פקודי אורייתא דאקרון גופי תורה האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא, טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאורייתא ולא ידעי יתיר ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא לבושא, אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא, חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש (ולעלמא) ולזמנא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא, ת"ח הכי נמי לעילא אית לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא לנשמתא, עכ"ל הזוהר.

ובהקשר לתוספות בלשם יחוד מסביר בעל שער התפלה

מה שאומרים לשם הנחת רוח לה', כלומר שהוא מכוון באיזה אופן הוא הנחת רוח לשמו יתברך בזה ככל אשר יודע, והמותר סומך עצמו בכל שייעשה בזה כל הנחת רוח לפניו יתברך אשר במצוה זו מה שא"א לו להשיג ולידע.

ומכיוון שגילה לנו מחמדיו לסתרי תורתו נפתחו לנו ע"י רשב"י ואחרין האר"י שגילה לנו כוונת טעמי המצוות וסודות התפילה וטעמי תורה ולכן מוסיפים עפ"י דבריהם.

ואם אמנם שזה ברור וצלול שגם כוונות שעל פי פשוטו תורת אמת הם, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, וכולם מאל אחד נתנו, והיודע בטיב כוונה זו וזו נפשו יודעת מאוד כי מתואמים המה, מכל מקום אינו דומה העומד בהיכל המלך, עם העומד בחצר המלך, אף שהכל של המלך.

פוסקי זמנינו לגבי לשם יחוד

הרה"ג יוסף משאש זצ"ל רבה של חולון בספרו שו"ת מים חיים (סי' סז) אמר שלמרות שרגל על לשונו כבני ארץ מולדתי, בלי דעה ובלי תבונה רק מצות אנשים מלומדה. וזה ימים התחלתי לחקור בענין, ולחפש אחר פותר שיפתור אותה על נכון, ולא מצאתי. יען ביעןף דבר זה מקורו נפתח מהמקובלים. ויותר השתוממתי על המנהג להוסיף בה קודם כל תפילה, והרי אנו סומכים על דעת רבינו האר"י ז"ל בכל כוונותיה, כדי לתקן את שרשם במקום עליון, דאיך שייכה סמיכה בזה, כי כל אחד מעיין בתפילתו, רק במסחרו והבליו. והביא את דברי נוב"י ואומר שאין לומר שהתכוון על חסידים אמיתיים. והביא את החיד"א בהקדמת שמחת הרגל וכף הנחת דף ה ותחילת ס' חזון למועד שכתב שאמירת לשם יחוד היא ליודעי חן. והביא שבספר אוצר ישראל (אות כ"ף, כוונה) שהגר"א התנגד לאמירת לשם יחוד כי מצות אין צריכים כוונה. ופסק המחבר (סי" ס סע' ד) שיש שני דעות אם צריך כוונה או לאו ופסק שצריך. מ"מ חלקו הפוסקים בדבריו שמצות דרבנן כו"ע מודים שאין צריכות כוונה, כמו מג"א. ומה שבמגילה מר"ן הצריך. תירץ הברכ"י (ברכי יוסף לחיד"א) בסי' תפ"ט משום כמה פוסקים שזה מצד פרסום הנס ואף שהוא דברי קבלה כדאורייתא דמיא. והסיבה להתנגדות הגאון זה שבאמירה מבטאים את הכוונה ואם לא יגיד הנוסח, הרי יפסיד אותה מצווה כי עשאה ללא כוונה.

והמנהג באמירת לשם יחוד הוא הפכפך, לפי שבערבית שהוא רשות ושאר התפילות שהן דרבנן אומרים עליהם הנוסח אך לק"ש שחיובה מהתורה לא, וגם שחלק מהמצות לא נוהגים לומר הנוסח.

ולכן הרוצה לילך בטח ושאנן, יבטל הרגלו מלומר שום נוסח, ובפרט נוסח לשם יחוד אם אינו יודע פירוש הדברים על אמתתן, וכ"ש שלא לומר והריני סומך על דעת רבינו האר"י ז"ל.

הרה"ג יוסף שרביט שליט"א, רבה של אשקלון בעל אורחות יושר מסביר מדוע יש לומר לשם יחוד קוב"ה ויה"ר בספרו (ארחות יושר סי' א וב) נביא חלקים מדבריו הטהורים: הביא הרב ראובן בן דוד בשאלתו את כתר שם טוב לרה"ג שם טוב גאגין (דף 141 פרק קכ"ו): שבסידור רע"ג (ר' עובדיה גאון) לפני תקיעות לא הזכיר מאומה מאמירת מזמור כל העמים תקעו כף וכך במחזור ויטרי, ורד"א (ר' דוד אבודרהם) כתב: ואומר ש"צ עלה אלהים בתרועה וכו' משמע שהשפיעה עליהם הקבלה מימות לוריא וקורובירו קיבלו עליהם לומר אלו היה"ר ורבש"ע וכו'. ובריא לי שלא היתה כונת המתקנים רק לאלה אשר חלק ה' להם בחכמה דעת בינה וחסידות יתרה. אבל ההמון אשר אינם יודעים אף תרגום מלות התפלה מה יועיל ומה יציל אלו התפילות שיש בהם שמות הקודש וכו', אבל האשמה תלויה על המדפיסים שהכניסו כל אלו התפלות והיה"ר וכו' רק להשביח מקחם. הבעלי בתים מוצאים כתוב בספר שלהם. חושבים שחיוב על הש"צ לאומרם, ואם ימנע עצמו מלאומרם, יגערו עליו למען ישוב ויאמרם, אם כן בלונדון ואמשטרדם ק"ק ספרדים שגורשו מספרד ובאו באלו הארצות וכו' ועד היום לא שינו מנהגם יישר בהם עכ"ד הכתש"ט. הביא ראיה מדברי החיד"א בספרו שמחת הרגל: שאם האומרים הללו לא ראו אור בהדי כבשי דרחמנא, אסור להם לומר תפלות אלו … כי התפלות הללו מלבד טעויות הדפוס, הן עצמן מועטות ואינם מכוונות לכתבי הקודש ממהרח"ו זצ"ל ועוד כי הגאון הרמ"ז ז"ל מיחה במוציא כונה דרך תפלה, וכן שמעתי מפה קדוש ומקובל ומופלא בדורנו זלה"ה כי אין ראוי לסדר הכוונות בלשון תפילה וטעמם ונימוקם עמם.

והשיב לו הרה"ג יוסף שרביט שליט"א בשו"ת אורחות יושר סי' א: למרות שלא הולכים סתם על המסודר לפי מה שכתוב בסדורי התפלה ובמחזורים, אלא על דבר שיש לו יסוד בהלכה ובדברי רז"ל זיע"א.

הביא את דברי החיד"א במורה אצבע סי ז אות ר"ט, הזהרות ועניני קדש ורחץ כבר כתבנו הרה"ג יוסף שרביט שליט"א בעניותנו בקונטרס שמחת הרגל, לך נא וראה! כי יש דברים נצרכים קצת, האיש הירא הן בעודנו דבק בה' … עוד שם במורה באצבע סי' א אות א' כתב: קודם כל לימוד וכל מצוה טוב להרהר תשובה ואח"כ יאמר נא ישראל לשם יחוד קובה"ו וכו' ליחדא שם י"ה בו"ה וכו'. ואל תשגיח במי שמזלזל בזה כמ"ש בשמחת הרגל בס"ד. ומה שקרא תיגר על התפלות המסודרות לסדר קדש ורחץ ע"פ כוונות רבינו האר"י רק בגלל שהתפלות האלו יש בהם טעות דפוס והן עצמן מועטות ואינם מכוונות לכתבי הקודש מהרח"ו ז"ל האמיתיים כדבריו ז"ל. ומ"ש שאין לומר מקראי קודש המודפסים לסדר קדש ורחץ וכו', מכיון שהם מיוסדים על ספר כוונות הישן. רואים בבירור שהחיד"א סידר לנו הרבה תפלות ויה"ר וליקבה"ו ואין לזלזל בזה כמ"ש הוא ז"ל בתחלת מורב באצבע.

והביא את ר' יוסף חיים זצ"ל בספרו רב פעלים ח"א או"ח סי' א: שאחד שאל אותו על דברי נוב"י שאוסר, והוא לא דחהו והסביר לו את כוונת הנאמר בלשם יחוד, ואמר שטענת היצר שמראה לו טלפיים בסימני טהרה, כדי לבטל האדם מקיום המצוות ודברים בקדושה.

ולכן פסק כדברי החיד"א ור' יוסף חיים למרות דעת נוב"י, כתש"ט ומהר"י משאש זצ"ל.

והביא את כף החיים (סופר, סי' ס סע' ד או' י – י"א) שצריך למצוות כוונה והביא מחלוקת בדעת מר"ן על מצוות דרבנן, והביא את ספר התיקונים (תיקון ו), וז"ל: דבזמנא דישראל משתדלין באוריתא דכתב ובאוריתא דבע"פ ברחימו ודחילו, איתמר בהון; לא תקח האם על הבנים ובזמנא דלא משתדלין בהון ברחימו ודחילו איתמר בהון; שלח תשלח את האם. בזמנא דישראל נטרין שבתא בזכור ושמור בדחילו איתמר בהון; לא תקח האם על הבנים וכו' יעו"ש. והביא את דברי הרב בשער רוח הקודש דף י"ב: שקודם שהאדם יעשה איזו מצוה או צדקה יאמר; לייחדא שמא דקוב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו בשם כל ישראל. ויכון לחבר שם י"ה שהם דחילו ורחימו עם ו"ה שהם קוב"ה ושכינתיה עכ"ל. ומזה נתפשט המנהג … עכ"ד הכף החיים.

והביא את מ"ב (סי' ט ס"ק ז וח) שלא נראה לחלק בין מצוות דאו' לדרבנן ממג"א וכן גר"א שלא כרדב"ז. והביא על חשיבות אמירת לשם יחוד מספר עוד יוסף חי (להגרי"ח) בפרשת חוקת. וכן את דברי ר' חיים פאלאג'י (כף החיים שלו סי' א) שיאמר לשם יחוד.

לתוספת עיון

שנות חיים לגר"ש קלוגר סי' מ, שו"ת סת"ם קטו, מעון הברכות סו"פ ה, ערוגות הבושם או' טז, חסד לאברהם סי' ט או' ד חלקת יואב סי' לג.

1 נפסק כך בהלכה אך זה נדון במחלוקת הראשונים ור' בהלכה ברורה לר' דוד יוסף שליט"א על סי' ס סע' ד.

 
דילוג לתוכן