ספרי אמונה

קיצור פרק א – כל לימודי תורה שבע"פ הם מהתורה

אנו רואים שתורתנו מתחלקת לתורה שבכתב ותורה שבעל פה. התורה שבע"פ מחולקת מהן ביאורי ופירושי המצות שבכתב, ומהן הלכה למשה מסיני בלתי נסמכות על מצות תושב"כ, ומהן הנלמדות מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, ומהן הנלמדות מדרשות ודקדוקי המקראות. האם כולם דין דאורייתא להם ככתוב כמסור, או שחלקם דאורייתא וחלקם מדרבנן או שיש הבדלים ביניהם?

הוכיח זה במישור הרמב"1 ז"ל בספר המצות שורש שני, כי לכולם יש להם דין דאורייתא, לא רק פירושי המצות הכתובות בתורה שבכתב, שזה מבואר נגלה שהן הן גופי תורה ומצוותיה, אבל גם שאר השלש מפלגות, והם: א) הלכה למשה מסיני ב) הנלמדות מי"ג מדות ג) הנלמדות מדרכי דרשתם ז"ל, כולם שוים ולהם דין תורה ממש, וכבר הביא על זה הרמב"ן ז"ל שם ראיות נכוחות וחזקות, ונזכיר אותם פה ואוסיף עליהם כהנה בעזר הצור.

א) בענין הלכה למשה מסיני אמרו חז"ל (יומא פ.) שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני ומהן כגרוגרת להוצאת שבת (הוצאה מרשות לרשות כמו רשות הרבים לרשות היחיד במשקל כ-20 גרם) ובזמן שהיו בי"ד סמוכים מחייבים עליה סקילה שהיא ממיתות בי"ד החמורות, וכן מחיצות מה הוא רשות היחיד גם כן לעניין שבת. ולא היו מענישים והורגים את העובר עבירה אם לא היה לזה דין דאורייתא.

ובמסכת מועד קטן (ד. 2) פריך והני הלכתא נינהו קראי נינהו, ומשני כי גמירי הלכתא למישרי ילדה [עשר נטיעות עד ראש השנה של שביעית] קראי למיסר זקינה, ופריך וכיון דהלכתא למישרי ילדה לאו ממילא זקנה אסור, אלא הלכתא לר' ישמעאל קראי לר"ע עיי"ש, הרי דאפילו דשמעינן לה בגדר דיוק והוכחה מן ההלכה למ"מ לא צריך קרא, וכן פריך שם וכי אתיא גזירה שוה ועקרא הלכתא כמו דפריך שם וכי אתיא גזירה שוה ועקרא קרא. ובנדה (ל"ב:) פריך ומאחר דהלכתא קרא למה לי, וכן בחולין (כ"ז.) אלא גמרא וקרא למאי אתא, ובבכורות ט"ז.) עביד צריכותא מקרא והלכתא. ואיצטריך קרא ואיצטריך הלעתא דאי מקרא הוי אמינא כו' ואי מהלכתא הוי אמינא כו', כמו דעביד בש"ס מתרי הוי קראי, ובזבחים (קי:) מוכיח דניסוך המים דאורייתא מהא דאמרינן ניסוך המים הלכה למשה מסיני עיי"ש, ובעירובין (ד:) דבר תורה רובו ומקפיד עליו ופירש"י הלכה למשה מסיני, הרי שקראה דבר תורה, ויותר מזה מצינו להם ז"ל (סוטה ט"ז.) בשלשה מקומות הלכה עוקבת המקרא3 עיי"ש, ובזה יש בו די להוכיח שההלכות המסורות בע"פ למשה מסיני יש להן דין דאורייתא ממש:

ב) הנלמדים מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, הרי אמרו חז"ל (כריתות ה.) אל תהי גזירה שווה קלה בעיניך שהרי פיגול אחד מגופי תורה כו' שהרי נותר אחד מגופי תורה כו', שהרי בתו מאנוסתו הן הן גופי תורה כו' שהרי נסקלין הן הן גופי תורה ולא למדן הכתוב אלא מגזירה שוה, והוציאו הכתוב דשריפת בת כהן מפשטיה דלאו בשריפה ממש אלא בפתילה של אבר (העונש של שריפה הוא שפיכת עופרת רותחת לפה, שזה עדיף משריפת הגוף שממהר את המיתה) מג"ש דשריפת בני אהרן (סנהדרין נ"ב.). וביבמות (כ"ד.) ג"ש אפיתקיה מפשטיה לגמרי [וע' (כתובות ל"ח:) פריך וכי אתיא ג"ש ומפקי' מפשטי', והכל ע"פ דרכם המקובלת כפי המסור להם מדור דור עד מרע"ה מפי הגבורה], ובברכות (כ:) קראו לחיוב הנשים בקידוש דבר תורה ולא למדוה אלא מהיקשא דזכור ושמור, ובילפותא של הקל וחומר פריך בכל מקום בתלמוד לשתוק קרא מיניה ותיתי בקל וחומר, עד שלא יאמר יש לו בדין, הא למה לי קרא הא אתיא לה (קידושין י"ט: מ"ח. ד': נזיר מ"ז: מ"ח:). ובכמה מקומות מייתי קרא לאפוקי מק"ו (עי' בכורות נ"ג במשנה, קידושין ט"ז: ב"ק כ"ז. מנחות נ"ט.), ועי' פסחים (ע"ז.) פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע במלתא דאתא בק"ו היכא דאיכא למידרש אי דרשינן, וכן בלמוד המה מצינו אמרו (זבחים מ"ט:) סמיכה גופה לישתיק קרא מינה ותיתי במה מצינו, שמע מיניה שיש לו לדין הנלמד במה מצינו אותו הדין קל והחומר של המפורש בכתוב, ושאמרינן בק"ו דיו לבא מן הדין להיות כנדון, למדו חז"ל מן הכתוב ואמרו על זה (ב"ק כ"ה.) והא דיו4 דאורייתא הוא, דתניא מדין ק"ו כיצד ואביה ירק ירק כו' עיי"ש. וכן בדרשת למוד הסמוכין ממה שסמכו הענינים זה לזה5. אמרו (יבמות ד.) סמוכין מן התורה מנין, ולמדו מן הכתוב דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים (זבחים מ"ט:) מדכתיב6 ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה עיי"ש כל הסוגיא. וכן רבויין של דאתין וגמין ואוין ומעוטי דאכין ורקין מצינו להם שקראום דאורייתא ממש. (סוכה ו.) שערו נמי דאורייתא נינהו, דכתיב ורחץ את בשרו במים את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו, ובכתובות (ק"ג.) אשת אב דאורייתא היא דכתיב את אביך זו אשת אביך, וי"ו יתירה לרבות את אחיך הגדול. וארבוי דאו קאמר (ב"ב ט':) או איש לרבות הנוגע, הרי שלמוד מלת או לרבות קראוהו חז"ל שכתוב כן בתורה בהדיא, ובכל זה נוכחנו לדעת כי לכל הדברים הנלמדים ממדות שהתורה נדרשת בהן יש להם דין דאורייתא בלי שום חילוק כלל.

ג) הנלמדות מדרכי דרשתם, יחסו חז"ל גם להם דין דאורייתא ממש למשל אסור כלאי הכרם בהנאה מדכתיב פן תוקש ודרשינן תוקד אש (פסחים כ"ד.), ושאין כותבין תפילין רק על עור בהמה טהורה מדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ודרשינן מן המותר בפיך וקראו חז"ל דרשה זו (שבת כ"ח:). בהדיא כתיב ביה. ובמכות (י"א.) כי אתקש [תורה לתפילין] למותר בפיך להלכותיו לא איתקש, הרי שברור להם כאילו כתוב בפירוש בתורה שבכתב דרשה זו יותר מהלכה למשה מסיני ליצא ללמד למקום אחר, והיא רק דרשה. וששנינו (חגיגה י'.) הלכות שבת חגיגות והמעילות, הרי הם כהררים הרי הם כהררים התלוין בשערה, שהם מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין והעבודות טהרות והטמאות ועריות יש להן על מה שיסמכו, והן הן גופי תורה. פריך בגמרא הני אין הנך לא אלא אימא הן והן גופי תורה, כי הכל מאת ה' נותן התורה לעמו ישראל בקדושתו ית"ש.

למה ה' לא מסר את התורה שבעל פה עם התורה שבכתב מבוארת לכל פרטיה, דבר זה היה מעמיד את התורה וחוקיה לדורות?

ע"י משל נבין זאת הנה נטע ה' יתברך באדם חוש השמע ונתלה באברי האוזניים ויצר בו חוש הראות ונתלה בכלי העיניים, ואם יבא מי וישאלך, הן מאת הבורא כל מאומה לא יבצר, למה לא נטע שני החושים האלה הראות והשמע באבר אחד העין או האוזן?! לא היית חושב על שאלה זו.

כמוכן התורה הקדושה, כך רצה האל יתברך, וכך טוב ויפה אף נעים, ואנחנו לא נדע, רק זאת עלינו להאמין כי ה' יתברך אשר הוא שלם בתכלית השלמות, גם מעשיו ופעולותיו ברואיו ויצירותיו, על אופן היותר טוב ויותר נאות. ומעינינו עיני הבשר נפלאות זאת ואין אתנו יודע עד מה, כי אין בעבודת האל יתברך סברה ולא הקשה ולא התחכמות, כאשר השכיל כל זה בכוזרי (מ"א סי' ע"ט צ"ז צ"ט, ומא"ב סי' מ"ו מ"ח נ' נ"ו ס', ומא"ג סי' כ"ג נ"ג) שאין מתקרבים אל הא-להים כי אם במצות הא-להים עצמן בעבור שהוא יודע תכונותם איכותם, שיעורם ומשקלם, זמנם ומקומם, ואם סתרי הטבע ויסודותיה נעלמים מאתנו, וצפוני כוחות נפשותינו נסתרים מהשכלותינו, איככה נתברך בלבבינו להתחקות על חקרי אל מחוקקינו, במערכי תורתו אשר נתנן לעמו ישראל בקדושתו שחוקים מסוימים כתובים בחלקם שבכתב וחלקם האחר בשבעל פה.

ורואים אנו שרוב התורה תלוי בתורה שבע"פ, ועליה כרת הי"ת אתנו את בריתו כמשז"ל (גיטין ס:) אמר ר"י לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. ואמרו חכמינו ז"ל (ע"ז ל"ה.) מאי כי טובים דודיך מיין כי אתא רב דימי אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה. בירושלמי פאה פ"ב {ה"ד} חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה מן הדברים הנדרשים מן הכתב7 עיי"ש. ואנו אין לנו להתהלך עם ארחות תורתו ית' כי אם בתמימות, כמו שכתוב: אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד'.

אך בכל זאת אפשר למצוא סיבות לדבר, למה לא נכתבה התורה שבעל פה:

1. מצד חוקי התורה בעצמה, לא היה יתכן לכתוב תושבע"פ, והוא תניא (נזיר נ"ז:) עצם כשעורה הלכה ורביעית של דם – ואיך אפשר לכתוב זאת ללא תורה שבע"פ – הרי צריך לתאר מידה.

2. לא היה אפשר לכתוב ההלכות בתורה שבכתב, שאם כן היו למדים מהן למקום אחר בי"ג מדות והיה יוצא מזה משפט מעוקל בדינים הרבה, אשר לא כדת של תורה שחקק הקב"ה, לזאת מסרם בע"פ, ומסרם גם כן למשה מסיני דלא ילמדו מהם למקומות אחרים. כמו שכתוב בש"ס שאין דנין קל וחומר מהלכה (אלא רק ממה שכתוב בתורה שבכתב).

3. שהיה לנו הבדל בהלכה לגבי דיני שבועות, שהרי כתוב במסכת נדרים בר"ן (דף ח'. ד"ה הא) דהא דקיי"ל אין שבועה חלה על דבר מצוה הנ"מ בדבר המפורש בקרא אבל כל מידי דאתי מדרשא אע"פ שהוא מן התורה, שבועה חלה עליו עיי"ש. ואם כן לא הייתה יכולה התורה הקדושה לכתוב מפורש כל שלה שבאו מדרשות שכך רצה מחוקקינו יתברך שלא ידמו אותן הדינים לדינים המפורשים, ושתחול עליהן שבועה, ויתחייב העובר משום שבועת ביטוי, מה שאין כן אם יהיו כתובים בפירוש. וזה לא קשה למה חקק כן השי"ת שעל אלה תחול שבועה ועל אלה לא תחול, שהרי זה כמי ששואל למה יתחייב מחלל שבת סקילה, ויום כיפור כרת, או למה אחותו בכרת וכלתו בסקילה וחמותו בשריפה ונשיאת ממזרת בלאו גרידא ודומיהן.

4. שיהיה הבדל בין תורתינו לבין כתבי האומות ועי' ירושלמי (פאה פ"ב ה"ד) אמר רבי אבין אילולי כתבתי לך רובי תורתי לא כמו זר נחשבו מה בינן לאומות אלו מוציאין ספריהן ואלו מוציאין ספריהן אילו מוציאין דפתריהן ואילו מוציאין דפתריהן.

וכלל אמונתינו בתורה היא שכל מה שלמדו חז"ל בתלמוד ואמרו שהוא דאורייתא [ובמילי דרבנן נדבר אי"ה להלן], הכל ניתן למשה מסיני, מן השמים, וכמשז"ל (ברכות ה.) ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות אלו עשרת הדברות תורה זה מקרא והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים להורותם זה תלמוד מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. ובמגילה (יט:) ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידין לחדש. ובירושלמי (פאה פרק ב ה"ד) רבי יהושע בן לוי אמר עליהם ועליהם, כל ככל, דברים הדברים מקרא משנה תלמוד ואגדה, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני:

הערות

1) מאמר זה אינו הלכתי אלא מחשבתי. ישנה מחלוקת בין הראשונים אם חלק מהלימודי חז"ל היחס ההלכתי אליהם הוא מהתורה או מחכמים, למשל בסוגיית ספק דאורייתא לחומרא הרמב"ן הרשב"א ותוס' ורא"ש פוסקים שזה מדאורייתא לעומתם ראב"ד וי"ס גם הרמב"ם פוסקים שזה מדרבנן (הרוצה להרחיב יעיין בש"ש שער א, בית הספק לכריתי ופלתי, בית הספק אות א' מזרח שמ"ש, פר"ח סי' ק"י, ראשון לציון לבעל אור החיים, יבי"א ח"ח – יו"ד סי' א ד"ה ג. ואף יעיין בשיטת הרמב"ם במהדורת הרב קאפח על אישות פ"א הל' ב).

וכתב על כך הרב יהושע העליר (פרק ב', אות כ"א): " וכל דיני דרבנן גזירותיהם סייגיהם ותקנותיהם ומנהגות שהנהיגו חז"ל, תלוי במחלוקת של הרמב"ם והרמב"ן להרמב"ם הוי ל"ת ועשה דאורייתא, ולהרמב"ן רק דרבנן, ואין בידינו להכריע ולהכניס ראש בין הרים גדולים הראשונים ז"ל, ויען כי לדינא אין נ"מ בזה רק לענין עונש דין שמים ולזרוזי נפשין, החרד לדבר ד' בלי תפונה יחוש ויירא לנפשו פן הנהו עובר על מ"ע ול"ת שבתורה בעברו על תקנה או סייג או מנהג של חז"ל וכפי דעת הרמב"ם ז"ל ראש הפוסקים ובפרט במקום שהוא מחמיר".
2) הסבר הגמרא (מו"ק ג:- ד. מובא בקפיצות): וכי זה משום הלכה (למשה מסיני) לומדים זאת, הלא זה ממקרא מפורש … כאשר למדו את ההלכה למשה מסיני זה להתיר בנטיעה צעירה (=ילדה) לחרוש בית סאה עבורה ערב שביעית ואילו המקרא אוסר את החרישה בשלושים יום קודם שנת השמיטה. וזה תמוה שהרי מתי שההלכה מתירה את בילדה ממילא מובן שאוסרת את הזקינה, אלא ההלכה לר' ישמעאל מהמקרא לדעת ר"ע. ומביא דעת רבן גמליאל שמשום גזירה שווה לא נאסור את הזקינה, ותוקף זאת רב אשי וכי גזירה שווה יכולה להכריע הלכה למשה מסיני, אלא שרבן גמליאל אומר שכל האיסור שנלמד הלכה למשה מסיני זה בזמן שהבית המקדש קיים. (הרב העליר זצ"ל הדגיש זאת על תוקף הלכה למשה מסיני)
3)  רש"י פירש: מקפחת את עקבו מעמדו ועוקרת בג' מקומות הלכה למשה מסיני באה ועוקרת את הפסוק.
4)  דיו לבא מן הדין להיות כנדון מדובר במחלוקת חכמים ור' טרפון ואמרו חכמים: מה ברה"ר – חצי נזק, אף ברשות הניזק – חצי נזק.
5) מובא שם בגמרא כמה דברים שנלמדו מסמיכות פרשיות כמו: "מה שוכב עם בהמה בסקילה, אף מכשפה בסקילה".
6) הפסוק מובא בזבחים מ"ט.
7) הרב חיים קניבסקי מפרש: חביבים הנדרשים מהפה שלא נרמזו בתורה מהדברים שבכתב ע"י רמז בתורה.

דילוג לתוכן