ספרי אמונה

קיצור פרק ב' – לשונות שבתלמוד הנסמכות על המקרא

מדוע בתלמוד שיבואו דינים מדרבן מביאים ראיות מן הכתובים ואומרים שדין זה אסמכתא בעלמא, ועוד כמה שאלות בדבר:

א. למה משנה מאיזה מקרא סומכים אותו.

ב. למה חכמים מחפשים להסמיכם למקרא אם בין כך ובין כך הוא רק מדרבנן ויש לו כל דיני דרבנן, דין הנסמך מקרא כדין שלא נסמך.

ג. למה לחלק מהלכות למשה מסיני מביאים ראיה מהמקרא, שהרי בהשקפה זה נראה מיותר.

הסיבה שצריך להסמיך את סמיכת הדינים למקרא היא: שהם רק ציונים אשר בנו להם חז"ל להלכותיהם, מבוארת בראשונים:

הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לפירוש המשניות, וזה לשונו עניין מה שאמרו קרא אסמכתא בעלמא, בכל מקום שיזכרוהו, הוא שנסמכה זאת המצווה או העניין, אל זה הפסוק לסימן, כדי שיהא נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב עכ"ל. וכן ביאר החבר לכוזרי (מ"ג סי' ע"ג) וז"ל שיהיה הבאתם לפסוקים על דרך אסמכתא, שהם שמים אותה כסימן לקבלתם, כאשר שמו פסוק (בראשית ב' ט"ז) ויצו ה' א-להים על האדם לאמר, סימן לשבע מצות שנצטוו בני נח. ויצו אלו הדינין, ה' ברכת השם, אלהים זו עבודה זרה, על האדם זו שפיכת דמים, לאמר זו גלוי עריות, מכל עץ הגן זה גזל. אכל תאכל זה אבר מן החי. כמה רחוק בין אלו העניינים ובין הפסוק הזה כו' וסומכין אותו בפסוק הזה בסימן שמיקל עליהם זכרם עכ"ל.

ונוכל לסמוך דבר זה על המאמר בש"ס (עירובין נ"ד:) אמר רב חסדא: אין תורה נקנית אלא בסימנין שנאמר שימה בפיהם כו' עשה מודעים לתורה.

למה יש מחלוקות בתלמוד ממה שנלמד אפילו באותו פסוק, ואם זה אסמכתא לקרא זה רק לזיכרון, מדוע מדקדקים בדבר כדי למצוא את ההבדל שיוצא מכך להלכה?

למשל בסוגית שבע מצוות בני נח – " דר"י שם דרש ויצו אלו הדינין, א-להים זו עבודת גילולים, כי אתא ר' יצחק תני איפכא ויצו זו עבודת כוכבים ומזלות א-להים זו דינים ופריך שם מאי בינייהו איכא בינייהו עכו"ם שעשה עבודת כוכבים ולא השתחוה לה" ואומר על כך הרמ"א (שו"ת סימן י') כי רבי יוחנן הלומד דינין מויצו סובר שבן נח אינו מצווה רק לשמור המנהג המדיני ולדון בין איש ובין אחיו ובין גרו משפט יושר, אבל אינו בדרך דיני ישראל שמסרם לנו משה מסיני, רק הוא חק נימוסי. ולכן לומד דינים מפסוק ויצו … ורבי יצחק רוח אחרת עמו, ולומד דינין מאלהים בגזירה שווה דונקרב בעל הבית וגו', כלומר וסובר שדיני בני נח הן אותן דינים שנצטוו ישראל בסיני ולכן לומד אותן מקרא הנאמר בסיני והכל אחד. כן נראה לפרש סוגיא זו" (שו"ת הרמ"א סימן י).

אנו רואים שחז"ל בהרבה מקומות בש"ס שואלים על כמה וכמה מדברים שמדרבנן מה הסמך שלהם מהקרא וחולקים בדבר. וקשה להסביר שחולקים הם איזה סימן טוב יותר לזיכרון וציון.

אנו רואים בש"ס שאין האסמכתות סימנים וציונים, הוא מה שדקדקו התוספות (חגיגה י"ח. ד"ה חולו) שמלאכת חול המועד הוא מדרבנן והא דקאמרינן (מ"ק י"א:) מלאכת חוה"מ דאורייתא, ואיסור מלאכה לאבל הוא מדרבנן לפי שחוה"מ יש לו סמך מקרא דאורייתא ואבל רק מדברי קבלה, ושם (י"ד.) קרי ליה לאיסור מלאכה דאבל עשה, וכתב הרא"ש שם משום דאסמכוה אקרא אע"פ שהיא מדרבנן עיי"ש באורך. ישנו הבדל בדרגות דרבנן בין ללא אסמכתא, לבין אסמכתא מדברי קבלה (נביאים) לבין אסמכתא מהתורה, למרות שהכל מתורה הקדושה.

הרמב"ן ביאר בקצרה (בספר המצות שורש א') התורה תצוה ותפרש ותודיע ותרמוז עכ"ד. נביא משלים המסבירים שכל למודי האסמכתות המה נטעי נעמנים, שתולים בתורה דשנים ורעננים.

משל מפת האדריכל – ישנו מפה קטנה של בית גדול אם סימונים דקים שמי שלא נוסה בם לא ישכיל איפה הדלתות והחלונות ויותר מכך דברים קטנים יותר עד שהינו מגיע לבית ואז מבין את הסימונים. (כך גם התורה, שרואים חכמים מה יש לתקן אז הם מחפשים על כך סמך בתורה).

משל העץ – חכמי הטבע ע"י המיקרוסקופ גילו שנמצא בבטן כל זרע צומח גוף שלם בצלמו ובתבניתו, כמו שבגרעין עץ, רואים עץ שלם עם פירותיו.

הנמשל הוא שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות וצופה ומביט עד סוף הדורות, כמו הנבואות הכתובות בתורה שיחטאו ישראל ויענשו ובסוף הגאולה תבוא. לזאת יחויב להימצא בתורה השלימה בתכלית גם הגזירות והתקנות, שיעשו החכמים השלמים מעתיקי חוקיה ופירושיה הולכי נתיבותיה, שיעמדו בכל דור ודור, אחר נתינתה לעם ישורון נאמני רוחה, להיותם נרשמים ממנה על זה, כמ"ש ושמרתם את משמרתי, ובא הביאור על זה עשו את משמרת לשמירתי, ויען ביען, כי לא היה יתכן אז להגידם מפורש, שאז היה לגזירות והתקנות גם כן כל דיני דאורייתא, ולא כך רצה מחוקקינו ית', ורבו כמו רבו ההבדלים בין דאורייתא לדרבנן, ועוד שאם היה כן להגידם ולצוות עליהם אז בעת נתינת התורה, היו מחוייבים לקיימם ולשמרם גם הדורות שקדמו לזמן הגזירות והתקנות שנתחדשו, וצור היודע יצוריו וקורא הדורות מראש, ידע וחקר תכונת כל דור, וידע ובחן כי המה לדורות שקדמום אינם צריכים, או אינם מועילים, או אף אולי מפסידים, לזאת היתה מחכמת התורה, להטמין בחמוקי בטנה ברמזים וברשימות דקות מאד.

ולכן אחר שנתגלה פרי התקנה חכמים חלקו ביניהם מאיפה הגרעין שממנה צמח התקנה בתורה ומעריכים בדבר זה כנגד זה. וכמו ששונה האילן בהדרו לעומת האילן הגלום בגרעין, כך ההבדל בין דיני דאורייתא לדרבנן, שהדינים שהם דאורייתא ונלמדים מדרשות המקראות הם דרשות גמורות, ואשר נתחדשו מדרבנן אינם כי אם אסמכתות, וחז"ל שידעו נתיבותיה של תורה, ואופני דרושיה, ידעו בין אלו לאלו וחקרו ודרשו ושקלו ובחנו, והיתה ההוי אמינא והסלקא דעתך, שדרשה גמורה היא, ומשני שהדין רק מדרבנן, והדרישה אינה כי אם אסמכתא, כלומר רמז שרמזה התורה דין זה בתיבה זו או באות זה, ואיננו האילן אבל רק הגרעין אבל מכל מקום כאן נמצא וכאן היה, ולזאת שקלו וטרו חז"ל גם באסמכתות, כמו בדרשות, מר יליף מהכא ומר מהכא, מר מאי עביד בהאי ומר בהאי, שגם זה צריך תלמוד, וכמו שדאורייתא יש הבדל בין דברי תורה לדברי קבלה, כן בדרבנן יש הבדל בין אם האסמכתא הוא על מקרא כתוב בתורה או בנביאים וכתובים, כי גם יסודתם בקודש ושרשם שתול על פלגי התושיה, ולכן חמורה מלאכת חול המועד, ממלאכה בימי האבל, שזו נסמכה על מקרא בתורה, וזו על דברי קבלה (ע' תוס' חגיגה י"ח. ד"ה חולו).

וכל דיני דרבנן גזירותיהם סייגיהם ותקנותיהם ומנהגות שהנהיגו חז"ל, תלוי במחלוקת של הרמב"ם והרמב"ן. לרמב"ם הוי לא תעשה ועשה דאורייתא, ולרמב"ן רק דרבנן, ואין בידינו להכריע ולהכניס ראש בין הרים גדולים הראשונים ז"ל, ויען כי להלכה אין נ"מ בזה רק לעניין עונש דין שמים ולזרוזי נפשין, החרד לדבר ד' בלי תפונה יחוש ויירא לנפשו פן הנהו עובר על מצוות עשה ולא תעשה שבתורה בעברו על תקנה או סייג או מנהג של חז"ל וכפי דעת הרמב"ם ז"ל ראש הפוסקים ובפרט במקום שהוא מחמיר, ועי' רש"י (סוכה מ"ד.) ד"ה מנהג, דאיהו ס"ל דמנהג ליתיה בכלל לא תסור עיי"ש, ומוכח מיניה שתקנות חז"ל בכלל לא תסור הוא.

למה לחלק מהלכות למשה מסיני מביאים ראיה מהמקרא?

בעניין הדינים שנמסרו בהלכה למשה מסיני, שלא באו כתובים בתורה שבכתב, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהקדמה לפירוש המשנה, מכל מקום למען לא יחסר כל מאומה מתורה שבכתב, רמזה גם עליהם לשלמותה, אך כי אינם צריכים לזה, כי נאמנים הם על עצמם ונאמנים על מקבליהם, יען היותה תורת ה' תמימה ושלימה בתכלית השלימות, ואולם רק בדרך רמז לא דרך דרשה גמורה, לסעדם, לכן נמצא להם ז"ל אף בדברים שהם הלכה למשה מסיני, שאמרו עליו כשמביאים עליו איזה רמז מן המקרא, שהוא רק אסמכתא בעלמא, כלומר רמז הוא שרמזה תורה שבכתב עליו, וכוונה התורה ברשימותיה הדקים האלה גם אל ההלכות למשה מסיני, ודעת לנבון נקל כי בזה נתיישבו הדברים על מכונם, כי בתורה גלוי וסתום, מפורש ורשום, מעין פתוח מעין סגור.

 
דילוג לתוכן