ספרי אמונה

קיצור פרק ג' – מקור לימוד דיני דרבנן ותוקפם

מדוע נחלקו חכמים במקור לימוד דיני דרבנן?

למה מצינו בתלמוד בכמה מקומות שנחלקו חכמים אם דין דרבנן נלמד מ"לא תסור" או מ"שאל אביך ויגדך" ובפרט לדעת הרמב"ם שקרא דלא תסור מן הדבר ואשר יאמרו לך תעשה הוי עשה ול"ת אכולהו מילי דרבנן מדאורייתא. ועוד מצינו בסוגית ביעי חשילתא1 שמותרים, אך לרב שמן אסורים משום "ואל תטוש תורת אמך" ולמה לא נקט שנלמד מ"שאל אביך ויגדך" כמו שלדעת הרמב"ם גם במנהג שהנהיגו חז"ל יש בו משום לא תסור, וכמ"ש בפ"א מהלכות ממרים ה"ב ?

דיני דרבנן נחלקים לשלשה גדרים, והם: א) גזירות, ב) תקנות, ג) מנהגים. וביניהם יש שינויים הלכתיים ולכן גם נלמדו ממקור אחר.

א) גזירות: הם הגדרים והסייגים שעשו חז"ל לשמירת התורה כדי שלא יעברו על איסורים מהתורה, כגון שבותי מלאכות שבת ויו"ט, וכלאים דרבנן וסתם יינם ובישולי עבודת גילולים, ויחוד פנויה וכיוצא בהם. הגזירות שגדרו חז"ל לעשות סייג לתורה ופשט איסורן ברוב ישראל, אין בית דין אחר שלאחריהם יכול להתירם אפילו היה גדול מהראשונים. הגדרים והסייגים שגדרו חז"ל אין בזה מחלוקת שנסמכים על קרא דלא תסור ולדעת הרמב"ם הוא עשה ול"ת דאורייתא, ולדעת הרמב"ן הוא רק מדרבנן ככל האסמכתות.

ב) תקנות: התקנות הם שהתקינו איזה דברים לעשותם, מבלי שיהא בהם סרך גדר וסייג לדבר של תורה כגון מקרא מגילה ונר חנוכה ומאה ברכות שבכל יום, והלל ביו"ט. ולגבי אפשרות לבטלם אם היו בית דין שלאחריהם גדולים מהם בחכמה ובמניין יכולים לבטלו (רמב"ם פ"ב מה' ממרים הל' ב' ג') והראב"ד שם חולק דאם פשט איסורו ברוב ישראל אפילו בית דין גדול בחכמה ובמניין אינו יכול לבטל (ועיין תוס' ע"ג ל"ו. וע' לח"מ שם) ולמעשה אין נפקא מינה בכל זה כי אין לנו לפי ערך אף בית דין קטן מהם. וחכמים בזה נחלקו על מקור למידתה (אם מ"לא תסור" או "שאל אביך") שכן אמרו (בשבת כג.) שמברכין עליהם וצונו ושואל על זה הש"ס והיכן צונו, בזה איפלגו רב אויא ורב נחמן בר יצחק, דרב אויא ס"ל דגם הנה נכללו בלאו דלא תסור ונלמדים ממנו ככל גדרי וגזירות חז"ל, ורנב"י סבירא ליה שהתקנות נסמכות אקרא דשאל אביך ויגדך, ולא פליג ר"ן אהא דאמרינן בש"ס, דכל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו דהתם בגזירות וסייגים קמיירי, והכא בתקנות כגון נר חנוכה.

ג) מנהגים: עשר תקנות שהנהיגום חז"ל באיזה עניינים דרך מנהג, כגון קריאת ההלל בראש חודש ובשאר ימי הפסח (תענית כ"ח:) ומלאכה בערב פסח קודם חצות, ובט' באב, ושלא להדליק נר בביתו ביום כיפור (פסחים פר"ד) וחביטת ערבה (סוכה מ"ד:) וכיוצא בזה. דינם כדין התקנות אלא יש חלוק שהמנהגים יש מהם (לדעת ר"ת) או כולם [לדעת הרי"ף והרמב"ם, עי' תוס' (ברכות י"ד.) ד"ה ימים וברא"ש שם (סי' ה') ובתשו' חתם סופר חלק יו"ד סי' קצ"א באורך] שאין מברכין עליהן ברכת המצות מה שאין כן בתקנות שמברכין אכולהו כמבואר שם (שבת כ"ג.) [לא באנו כאן לבאר דיני ההלכות למחלוקותיהם, רק להבין חלוקת מדרגות דיני חז"ל]. מקור לימודם הוא גם משום "שאל אביך ויגדך" ולא רק "אל תטוש תורת אמך".

מקור דיני דרבנן ע"פ שיטת הרמב"ם וסיבת חשיבות תוקפם

הרמב"ם (פ"א מהלכ' ממרים הל' ב') פסק בכל שלשת הגדרים, בגזירות ותקנות ומנהגים שהסכימו עליהן בית דין הגדול, שבכולם יש בהם משום לא תסור, ולשיטתו אף לא תעשה ועשה דאורייתא יש בהם, וצ"ל לדעתו ז"ל דבתקנות פסק כרב אויא לגביה דרנב"י, ואותן המנהגים שפשטו בכל ישראל או רובן והסכימו עליהן בית דין הגדול, הם גם כן מכלל התקנות, רק שמנהג שנהגו בני מקום אחד ולא נהגו כן בני מקום אחר, בהם אין בו משום לא תסור רק משום אל תטוש תורת אמך, וכמ"ש בפסחים וחולין שם, אבל המנהגים שהנהיגו בכל המקומות שווים לתקנות וגזירות, וכמו שפסק בהלכ' ממרים, וכן כתב בהקדמתו לספר היד וז"ל וגם יתבאר משני התלמודים בבלי וירושלמי דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה כו', וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור לפי שאסור לסור מהם שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:

ושם בהקדמתו, נמצא רבינא ורב אשי סוף גדולי חכמי ישראל, הם וחבריהם וישיבותיהם של אלפים ורבבות ותלמידי חכמים, המעתיקים תורה שבעל פה מדור לדור עד משה רבינו ע"ה מפי הגבורה מד' אלקי ישראל, ושגזרו הגזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגות ופשטו גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, וכל הדברים האלה מחוייבים כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירתם וללכת בתקנותם, הואיל וכל אותן הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם, והם שמעו הקבלה בכל התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה, עכ"ד.

האם דיני חז"ל (גזירות, תקנות ומנהגים) היו רק מתקופת התנאים?

הגדרים והתקנות, נעשו לא רק בדורות חכמי התלמוד התנאים והאמוראים, אלא גם בדורות שקדמום מימות האבות שקודם מתן תורה. ומשה רבינו ע"ה בעצמו שעל ידו נתנה כל התורה, והנביאים שבאו אחריו עד אנשי כנסת הגדולה, אף שאין להם דין דאורייתא יען לא נצטוו עליהם מפי הגבורה, ויש להם רק דין דרבנן. עוד מראשית זריעת האומה, האבות הקדושים, מן הידוע שהם תקנו להתפלל בכל יום – אברהם תפלת שחרית, יצחק תפלת מנחה, יעקב תפלת ערבית (ברכות כו:), ועל כל זאת ביארו חז"ל (שם כ"א. סוכה ל"ח.) שתפילה דרבנן, ואף הרמב"ם דס"ל שמצוה מן התורה להתפלל בכל יום, על כל זאת השלשה פעמים אינם מדאורייתא. הרי שמה שתקנו האבות הוא רק מדרבנן יען לא נצטוו על זה, ועל כל זאת הועילה תקנתם להעלותה על שאר דרבנן וקראוה חז"ל דברי תורה, (תענית כ"ח.) הללו דברי תורה ופירש רש"י מנחה כדאמרינן בברכות יצחק אבינו תקן תפלת מנחה עיי"ש, ושלשתן קיים דניאל כמבואר (שם ל"א.) וזמנין ביומא הוא בריך על ברכוהי ומצלי ומלא ומודא, ומסר נפשו על זה.

ואף לאחר מעמד הר סיני משה רבינו ע"ה תיקן להם לישראל שמונה עשרה משמרות (תענית כ"ז.), משה תיקן להם לישראל ברכת הזן (ברכות מ"ח:), אף שברכת המזון דאורייתא, אבל אין מטבע הברכה דאורייתא וכשאומר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא (שם מ':) נפיק דין תורה ומשה תיקן נוסח הברכה, (מגילה ד'.).

ואף בתקופת הנביאים דוד תיקן ברכת ירושלים (ברכות מ"ח:) על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, וגזר על יחוד פנויה (ע"ג לו:), שמואל תיקן שש עשרה משמרות בא דוד והעמידן על עשרים וארבע (תענית כ"ז.), וגזר על הנתינים אף בזמן שאין בית המקדש קיים (יבמות ע"ט.), ערבה מנהג נביאים(סוכה מ"ד.).

וישנם עוד עשרות רבות2 של גזירות ,תקנות ומנהגים מתקופתם ועד לחתימת התלמוד.

מה השתנה בתוקף מצוות דרבנן בעקבות מעמד הר סיני?

הסביר זאת ר' חיים מוולז'ין בספרו נפש החיים (ש"א פכ"א): כל ענין עבודתם של האבות וכל הצדיקים הראשונים. שקיימו את התורה קודם נתינתה. כמו שדרשו ז"ל ע"פ מן הבהמה הטהורה גו' ואמרו מכאן שלמד נח תורה. ואמרו (יומא כ"ח ב') קיים אברהם אבינו את כל התורה, לא שהיו מצווים ועושים כך מצד הדין. דאם כן לא היו מעמידים ח"ו על דעתם והשגתם אף שהשיגו שלפי ענין שרש נשמתם ההכרח להם לעבור ולשנות אף מקצת מאחת מכל מצות ה'.

ולא היה יעקב אע"ה נושא ב' אחיות ולא היה עמרם נושא דודתו ח"ו. רק מצד השגתם בטהר שכלם התקונים הנוראים הנעשים בכל מצוה בהעולמות וכחות העליונים ותחתונים. והפגמים הגדולים והחורבן והריסה ח"ו שיגרמו בהם אם לא יקיימום. וכן נח הקריב דוקא מן הבהמה הטהורה כי ראה והשיג הכח והשרש העליון של כל בהמה וחיה. איזה מהם כח שרשו מצד הקדושה והקריבה. ואיזה מהם כח נפשה מצד הטומאה והס"א ולא בחר בה להקריבה לפניו ית' כי לא ירצה. וזהו ויתהלך חנוך את האלקים. את האלקים התהלך נח. האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו כו'. היינו שהשיגו ענייני הכחות העליונים ותחתונים וחקות שמים וארץ ומשטרם. וסדרי הנהגתם והתקשרותם והרכבתם ע"י כל ענייני מעשי האדם. וע"פ סדר וענין זה היה כל אחד מהם מתהלך ומתנהג בכל עניניו. כפי שראה והשיג התקונים העליונים לפי שורש נשמתו.

– לכן כשהשיג יעקב אבינו ע"ה. שלפי שורש נשמתו יגרום תקונים גדולים כו'

ומשבא משה והורידה לארץ לא בשמים ניא ולבל יתחכם כו' לעבור ח"ו כו' או לדחות כו' אף דקדוק אחד מדברי סופרים כו' עיי"ש באורך. למדונו רבינו בקצרה כי עד מתן תורה קיימו האבות התורה מצד השגתם שורשי המצות ואורות קדושתן וסודן בעולמות העליונים למעלה למשכיל, ומעתה בא נא וראה והתבונן איך גם מצות דרבנן שתיקנו בזמנן כבר היה להם שורש באור של מעלה, שהרי ביומא שם אמרו שקיים אפילו עירובי תבשילין שהוא מדרבנן, ובמדרש (ב"ר פמ"ט ס"ד) ר' שמואל בן נחמן3 בשם ר' יונתן אפילו הלכות עירובי חצרות היה אברהם יודע, הרי שאברהם אבינו ע"ה השיג קדושת שורש של תקנות חכמים שעתידין לתקן כגון עירובי תבשילין ועירובי חצירות, וכבר היה להם שורש ותיקון בעולמות הרוחניים גבוה מעל גבוה ואברהם השיג אותם, ובזאת תדע יקר ערך מצות ותקנות דרבנן, בינה זאת.

חשיבות תוקף גזירות ותקנות חז"ל

אמרו חז"ל (פסחים צ"ב.) ערל הזאה ואיזמל4 – העמידו דבריהם במקום כרת. שיש בידי חכמים כוח לבטל מצות עשה שיש בה כרת ע"י שב ואל תעשה (וכברכות כ'.), ולא לעבור על גזירה ושבות דרבנן בקום ועשה, וכ' ב"ח אורח חיים סי' תקפ"ח5, ובזאת תדע כח גזירתם ז"ל, וכמה גדולים דברי חכמים, ואמרו ז"ל (עירובין כ"א:) כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה (בידי שמים) ונקרא רשע (נדה י"ב.) ושרי למיקרי ליה עבריינא (שבת מ'.) ובתוספות (ר"ה י"ב.) ד"ה תנא, כתבו דעונשו לקוברו בין רשעים גמורים:

חשיבות מנהגי ישראל

חז"ל אמרו שדבר שנתפשט מנהגו בישראל והסכימו עליו חז"ל, אף שהנהיגו אותו נשים, קראוהו חז"ל תורה, לעמוד במקום למוד תורה והוא משז"ל (ברכות ל"א:) ת"ר אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה. והיכי דמי הלכה פסוקה, אמר אביי כי הא דרבי זירא דאמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. הנה הסתפקו חז"ל בלמוד מנהג וחומרא שנהגו הנשים, לצאת בלמודו ידי הדין והחיוב של לעמוד בתפלה מתוך הלכה ודברי תורה.

למשל אמרו חז"ל (יבמות ק"ב.) אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל, ובעירובין (ק"ד:) התירו למלאות מבאר הקר, ואמרו שם לא נביאים שביניהם התירוה אלא מנהג אבותם בידיהם להתיר השבות באותו הבאר, ובירושלמי (פסחים פ"ד ה"א) אפילו מנהג שנהגו הנשים מקיימין אותו, וז"ל נשיי דנהיגין דלא למיעבד עובדא עד דיתפני סידרא באפוקי שבתא מנהג, עד יתפני תעניתא מנהג.

ראה אף שכל אלו מנהג נשים על כל זאת מצינו לאחד מהם מקום במקרא בימי המלכים הראשונים בבית ראשון, שאול ודוד, בהא דלא עבדי עובדא בריש ירחא, וז"ל רש"י (מגילה כ"ב:) ראשי חדשים אין בו ביטול מלאכה כל כך, שאין הנשים עושות מלאכה בהם. ומקרא דכתיב (שמואל א' כ', י"ט) אשר נסתרת שם ביום המעשה, ותרגם יונתן ביומא דחולא, והתם נמי גבי ראש חודש קאי דקאמר ליה מחר חודש וקרי ליה לערב ר"ח יום המעשה אלמא ר"ח לאו יום המעשה הוא עכ"ל רש"י.

בירושלמי מבואר על חשיבות המנהג כמסייע ליישב מחלוקת חכמים (פ"ז דפאה ה"ה) רבי אבין בשם רבי יהושע בן לוי כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג ונהוג ע"כ, ושמנו של גיד לא נאסר לנו אלא ממנהגא מישראל קדושים (חולין צ"ב:).

וכמה קשין גירושין (סנהדרין כ"ב.) וכמה קשה לחייב ממון, ועם כל זה שנינו (כתובות ע"ב.) ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת יהודית (שע"י מנהג מגרשים אישה ומבטלים ממנה כתובתה), ופירש"י שנהגו בנות ישראל אע"ג דלא כתיבא, ומה לי להאריך בראיות על תוקף דבר המנהגים שנהגו בהם ישראל, בא נא ואראך עם מה שקלו אותם חז"ל, ידוע שפקוח נפש דוחה כל העבירות ואפילו חלול שבת מלבד ג' עבירות החמורות, וכל זה בצינעא אבל בפרהסיא אפילו רק לשנות צד יהדות בדבר שדרך ישראל לנהוג בו בצניעות, ואפילו אין בו מצוה רק מנהג בעלמא, יקדש שם שמים וימסור נפשו ולא יעבור (סנהדרין ע"ד:), (ורש"י וטוש"ע יו"ד קנ"ז עיי"ש) הרי ששוים מנהגי ישראל עם שלש עבירות החמורות בצד מה ואין ביניהם רק צינעא ופרהסיא.

חשיבות מנהג ישראל וחשיבות ההקפדה על דברי דרבנן בשעת התרופפות רוחנית

הריסת מנהגי ישראל היא התחלה לנפילת חומת הדת, או אף לערער יסודותיה, כי כך דרכו של יצר הרע, היום אומר לו לזלזל במנהגים, ולמחר לעבור גם על התקנות, ואחרי זה על הגזירות של חז"ל ולסוף יבא לעבור גם על אסורי תורה, ומדחהו מדחי אל דחי עד שכופר בכל, ובספרא (בחוקותי פרשה ב) ואם לא תשמעו לי, אם לא תשמעו למדרש חכמים יכול למה שכתוב בתורה, כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה הרי מה שכתוב בתורה אמור הא מה אני מקיים אם לא תשמעו למדרש חכמים כו' סוף שהוא כופר בענין ע"ש.

עתה במצבנו הנמוך לעמוד על המשמר בשמירת הגדרים והתקנות והמנהגים, יותר הרבה מדורות שקדמונו, יען ירד בעוונותינו הרבים קרן התורה ונדלדל מאד, ככל אשר חזו חז"ל ברוח קדשם מה שיהיה בעיקבא דמשיחא (בשלהי סוטה) חכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו, ושרו חכימייא למהוי כספרייא, ובסנהדרין (צ"ז.) ותהי האמת נעדרת אמרי דבי רב מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה. ומצינו לחז"ל במקומות שהתורה נתמעטה בהם, החמירו עליה ביותר. (שבת קל"ט.) כילה מהו, כשותא בכרמא מהו, מת ביום טוב מהו, ואסר להו לפי שאינן בני תורה6. ובעירובין (ו., ק:) רב בקעה מצא וגדר בה גדר ופירש"י עמי הארצים היו ומזלזלים במצות, והחמיר עליהן לעשות סייג להרחיקן מן העבירה.

בעוונותינו הרבים מלחמה פנימיית שוררת בנו, והיא מאחינו שונאינו מנדינו אשר עיניהם הלך לבם לפרוק עול מ"ש, ולפרוץ גדרי חז"ל, ולקצץ בנטיעות של עץ החיים זו תורה באמרם שזה יפה לאילן, ועומדים הכן לעקור גם השורש ולהפכו על פניו, כאשר מלאו ידיהם אנשי הרפורמים7 במקומתם למושבותם, ומקרבינו יצאו מנתקי מוסדות דתנו, ולצערנו קלים היו רודפינו מאנשי עמינו, ונתקיים בנו היעוד בתוכחות על עוון (ויקרא כ"ו, י"ז) ורדו בכם שונאיכם ובספרא (בחוקתי פרשה ב) שאיני מעמיד עליכם אלא מכם ובכם, וזו רעה גדולה אשר לא פללו שונאי ישורון, אומות זולתנו שונאינו מבחוץ בימים התכונים להגיע באנסם וגזירותיהם להפר חוקי יהודה.

ולזאת מי ומי אשר נחלת אבותיו שפרה לו, ודגל יהודי לו נס להתנוסס, יגבה לבו בדרכי ה' ויעמוד בפרץ, להתנהג כדין הקבוע בגמרא ושו"ע בשעת הגזירה, לקדש שם שמים לבלי להניח מכל תקנות ישראל ומנהגיהם אף כמלא נימא, וכמ"ש רש"י (סנהדרין ע"ד.) אהא דאמרינן שם אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור שלא ירגילו הגויים להמריך את הלבבות לכך. ובגמרא שם מפרש מאי מצוה קלה אפילו מנהג בעלמא שיש בו צד יהדות, ושמירת דין זה יחובב את השלמים בדת תורתינו הקדושה יותר הרבה מאשר התחייבו בו בימים התיכונים בעת אשר עדיין לא היטהרו שמי אהבת לאומים (שוויון הזכויות באירופה) אלינו.

מצד שני דברים, האחד, כי אז היה מקום להקל אולי אין המאנס מתכוין רק להנאת עצמו ולא להעביר על דת וכמשז"ל שם הנאת עצמן שאני, אבל מורדי אור שבימינו אנשי הרפורמים ומשמשיהם, ירדפו אחרי דתנו הנאמנה וכוונתם להפיל חומת הדת ולהרוס יסודותיה. שנית שאז היו אנוסים על זה מזולתם (ע"י גוים), ולא חמור חטא העובר כל כך כמז"ל אונס רחמנא פטריה.

ולזאת אנחנו חייבים בעת הרעה הזאת לעמוד על משמרת דתינו, ולא נגרע כל מאומה ממה שכתב בשו"ע הטהור אשר העריכו לפנינו גדולי קדמונינו אף מהמנהגים כחוט השערה,ולא נאבה ולא נשמע למדיחים ומסיתים האומרים דת נושנה היא ועבר עליה הכלח, וישן מפי חדש יוציאו, ועל זה אמרו בירושלמי (סוף ברכות, פ"ט ה"ה) ואל תבוז כי זקנה אמך אמר רבי זעירא אם נזדקנה אומתך עמוד וגודרה, כלומר אם אמר יאמרו קלי הדעת מאומתך, שכבר דתינו הקדושה נזדקנה, ויבקשו להם חדשים לבקרים, אז אתה הישראלי תלמידן של משה רבינו ע"ה הזקנים והנביאים, והתנאים והאמוראים הקדושים והטהורים, ותלמידן של הגאונים אשר יגעו וטרחו ושמו לילות כימים להבין ולהשכיל דברי התלמוד הקדוש, וערכו לנו השולחן ערוך, עמוד וגודרה, התאזר עוז לעודדה, שמור גדרה, גן נעול לא יבא בו משחית עצו ופריו, לא ידח עליו גרזן, ופריץ חיות בל יעלהו, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה ליושבים לפני ה', גודרי גדריו ומקימי מחיצותיו, עומדים בפרץ לנצור אשכלותיו, וכמ"ש ושומר תורה אשרהו ונאמר נצרה כי היא חייך.

הערות

1) הם ביצי זכר שניתקו גידיהם על ידי סירוס שמסרסים אותם ונשארים בפנים ועדיין הם מעורים בבשר אע"פ שידוע בהם שאין חוזרין לבריאותם הואיל ומ"מ הם יונקים מן הבהמה חיות המצילן מידי סרחונם אין כאן דין אבר מן החי ומותרין ומ"מ בעל נפש יזהר מהם וכל שכן במקום שלא נהגו לאכל שאסורין לכל אדם מתורת מנהג: (בית הבחירה למאירי)
2) ראה אות ו בפ"ג במעוז הדת בהרחבה.
3) במהדו' וילנא תרל"ג כתוב ר' יונתן בשם ר' יונתן
4) וביאר שם המאירי: ערל … והוא שאע"פ שנתגייר וחלה חובת פסח עליו מונעים אותו הימנו כל שהוא תוך שבעה מגזרה שמא יטמא לשנה הבאה … הזאה – גם כן כבר ביארנוה בפרק אלו דברים שאע"פ שאין בה אלא שבות אינה דוחה שבת. איזמל הוא שכבר ידעת שמילת זכריו מעכבתו מעשיית הפסח ואם הגיעה שעת מילת בנו בשבת ולא הביא איזמל מערב שבת אין מביאין אותו בשבת ולא סוף דבר מרשות הרבים לרשות היחיד שהוא איסור תורה אלא אף דרך גגות וחצרות וקרפיפות שאינן אלא איסור סופרים.
5) שחכמים ביטלו מצות עשה של שופר ביו"ט שחל בשבת בשב ואל תעשה עדיף כדי שמא יעבירו ד' אמות ברשות הרבים
6) וע' במאירי שכילה בכריכה עם חוט מותר בדרך מסוימת וכן כשות נחלקו בו אם הוא אילן או ירק ולא רצו שיתירו בחו"ל (כי כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל) ביו"ט שני של ר"ה מותר להתעסק בו ישראל ולא צריך ע"י גוי כמו ביו"א א' וכל אלה נאסרו משום שאינם בני תורה ומקילים יותר מידי.
7) הפרופ' מרדכי ברויאר זצ"ל בירחון המעין (תמוז תשנ"ט מעמ' 17) מביא שהרפורמים גרמו בגרמניה לכפייה בחוק את הרבנים לעבור מבחנים במקצועות החול ומי שלא עבר סולק מתפקידו, כמו"כ גרמו לביזוי המת (עיכוב קבורה ב-48 שעות), אסרו לדון בבי"ד בענייני ממונות, גרמו לשינויים בבתי כנסת (גם אם לא היה בזה עבירה על סעיפי השו"ע).

שלבים חשובים שגרמו למלחמה ברפורמים היו: אסיפת הרבנים הרפורמיים בבראונשווייג בשנת 1844 ולקיחת תפקיד רב קהילת גרמניה בשנת 1838מינוי רב רפורמי לצד רב אורתודוכסי. בשלב מסוים ראו עד כמה הם קיצוניים שחושבים אף על ביטול המילה.

דילוג לתוכן