ספרי אמונה

קיצור מעוז הדת פרק ד' – כיבוד חכמי התורה

כידוע יש חשיבות להחשיב את התלמיד חכם ואיסור להמעיט ערכו מהנלמד מהגמרא (בבא בתא צ"ט:) "ואלו שאין להם חלק בעולם הבא, והוא אפיקורס1 רב ורב חנינא דאמרי תרוייהו זה המבזה ת"ח".

האם אנו יכולים להעריך את תלמידי חכמים שבדורנו כדי להעריך כראוי אותם ואת דבריהם?

אנו כיום, איננו יכולים להעריך כיום את גודל ערכם של חכמים, דבר זה נסתם לנו מאז חתימת התלמוד. דבר זה מוסבר במשל, שאדם שמכיר בחוכמת האסטרולוגיה רואה את החמה בזמן שיאה ולפי זה מעריך את גודלה ומרחקה מכדור הארץ. לעומתו אדם שרואה את השמש רק דרך חור ישר בקיר יכול להעריך את הדברים פחות ואם הוא רואה רק עם הבדל של עוד מראות בזויות שונות, אותו אדם צריך לחשב את כל הזויות של המראות שמשנים את זיו קרן השמש בשביל להגיע לתוצאות הנ"ל (כמות מראות, סוג ליטוש, מרחקים, גודל חור שעובר דרכו השמש. ומובן שגם אם שניהם בקיאים בחכמת האסטרולוגיה ככל שאדם קרוב לשמש כך יצדקו דבריו.

ומכיוון שחכמי התלמוד היו קרובים יותר למעמד הר סיני, יכלו להעריך את אנשי דורם ודורות שקדמום2, אולם אנו שרחוקים מאוד מהמעמד הר סיני איננו יכולים לשבחם כראוי. כמו גיבור שיכול להעריך את הגיבור ממנו, אך אדם נכה לא יכול להעריך כיאות את גיבור שבגיבורים.

מדוע החכמים היו צריכים להעריך את חבריהם ורבותיהם?

חכמי התלמוד כנזכר לעיל יכלו להעריכם לא כמונו שיושבים במחשכים. כמו שמובא בגמרא (גיטין ס"ז.) איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים: ר' מאיר חכם וסופר ר' יהודה חכם לכשירצה, ר' טרפון גל של אגוזין ר' ישמעאל – חנות מיוזנת, ר' עקיבא אוצר בלום, ר' יוחנן בן נורי קופת הרוכלים, רבי אלעזר בן עזריה קופה של בשמים, משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, ר' יוסי נמוקו עמו, רבי שמעון – טוחן הרבה ומשכח קימעא.

והיה בזה להם צורך גדול לשני דברים:

א) לכבד את הנערך לפי ערכו, שהוא בבל יוסיף ובל יגרע, בל יוסיף לבל יחנף, ובבל יגרע מהחיוב המגיע לחלק לו כבודו לפי ערכו, וכן לענין להחיותו מי קודם שהכל לפי המעלות בתורה ויראת חטא כמבואר בשו"ע (סי רנ"א).

ב) שלפי ערך שהעריכו את החכמים פסקו להלכה כמשז"ל הלכה כרב באיסורי כשמואל בדיני, כר"ע מחבירו, כרבי מחבירו, כר' יוסי מחבריו, ר"מ ור' יהודה הלכה כר"י, ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי (עירובין מ"ו.), ולפעמים מפני גודל חריפותו לא קבעו הלכה כמותו (שם י"ג:) אמר רבי אחא בר חנינא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו, שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. וכן לענין דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות קידוש החודש ועיבור שנה, הרב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד, ואם הוא תלמיד חבר כרב כהנא ורב אסי לרב מונין להם שנים (סנהדרין ל"ז:).

וחלקו גדר התנאים לבד, ולמטה מהם גדר אמוראים, והאמורא לא יכול לחלוק על התנא, ערך הראשונים וגודל מעלתם של האחרונים (עירובין נ"ג.), אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סדקית. ואמרו עוד (שבת קי"ב:) אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אנשים, ואם ראשונים כבני אנשים אנו כחמורים.

מה ההבדל בין אנשי התלמוד לראשונים?

כמו שישנו הבדל בין התנאים לאמוראים, בגלל שהאמוראים הבינו בשכלם שדעתם קצרה מאלה שקדמום ולא מפני שסברו שחסד עשו עם הראשונים. כדברי רבינו הקדוש שאמר: "שכשם שבין קדשי הקדשין לבין חולי חולין, כך בין דורנו לדורו של ר' יוסי" (ירו', גיטין פ"ו ה"ז). ור' יוסי בן חלפתא היה רבו של רבינו הקדוש [ואפילו שהתוספות סובר שרבי בזקנותו היה גדול מר' יוסי (שבת נ"א ע"א תד"ה: אילו) ואפילו שהיה הבדל של דור אחד הוא סבר כן]. כמו אותו הבדל זה סברו הראשונים שהחל מתקופת חתימת התלמוד הורד הדור ונעלם כח המעריך והמשער.

וההוכחה לחתימת התלמוד ששונה מהתקופה שלאחריה, היא שאין חולק על דברי התלמוד. כדברי הר"ש מקינון בספר הכריתות, וז"ל רבנן סבוראי היו אחר חתימת התלמוד ולא הוסיפו וגרעו ממנו, ובביאור אמרו ז"ל (ב"מ פ"ו.) רב אשי ורבינא סוף הוראה וכך כתב הרשב"ם (ב"ב ק"ל:) שאחר חתימת רב אשי ורבינא, עלינו לפסוק כל ההלכות כמו שכתוב בתלמוד ואין אדם רשאי לחדש דבר מעתה עד כאן דבריו3. ורואים אנו שלאחר התלמוד כאשר חובר איזה ספר בהלכות אף מגדולי הדור, נמצא בדורם או בדור שלאחריהם חולק ומשיג עליו. הרי"ף חיבר האלפסי והשיגו הרז"ה, הרמב"ם ספר הי"ד והשיגו הראב"ד, הרשב"א ספר תורת הבית והשיגו הרא"ה, ורבים כמוהם. ולא תמצא שיערב לבו אף מהגאונים הסמוכים לתלמוד, לחלוק או לפקפק אף בפרט קטן מדבריהם ז"ל, רק כולם מפלפלים ומדקדקים בו, ומיגעים שכלם עליו ומעמיקים ומתבוננים בו, מביאים ראיות ומקשים ממנו, ומכריעים על פיהו אף מאיזה משמעות ודקדוק.

הערות

1) קצת מראה מקומות על היחס של הלכה לאפיקורס כיום (להלכה למעשה ישאל רב, מאמר זה אינו נועד לפסיקה): המוסרין והאפיקורוסין והמומרים לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל, אבל אלו המורדין הכופרין פחותין הן מן העכו"ם (רמב"ם הלכ' עדות פי"א ה"י) ועפי"ז כתב הרב אברהם אהרן בורנשטיין זצ"ל שנראה להתיר רק במסיח לפי תומו כגוי (אוריייתא כרך י"ז, עמ' מ – מב).מגילה שכתב פסולה (שו"ע או"ח תרצא,ב), אין אומרים אחריו אמן (ערוך השולחן רטו, ב). אסור להחזיר להם אבידה כגוי (רמב"ם הלכ' גזילה פי"א ה"ב). היחס אליהם בתור אחיך לשמירת הלשון כתוב כאן (חפץ חיים – הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף ה' ו'). הרב משה פיינשטיין זצ"ל באג"מ או"ח ח"ד סי' ל"ט מסביר על טעותו של האפיקורסות הזאת, וז"ל: בקידושין דף ס"ו שאיש הרע ובליעל אלעזר בן פועירה שהיה צדוקי אמר לינאי המלך בשעה שכעס על חכמי ישראל אבל לא רצה לעשות להם מפני קיום התורה דתורה מה תהא עליה, שאין לו לחוש לזה דהא התורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ללמוד יבא וילמוד משום שהסיתו לכפור בתורה שבע"פ, שלא יטעו ח"ו לומר שעתה בזמננו שתורה שבע"פ נמי התירו לכתוב שנכתב כבר הש"ס וגם ספרי הפוסקים וספרי המפרשים יש מקום לדברי הרשע שאין צורך בהישיבות וחכמי התורה שהרי כל הספרים מצוין ואפשר לכל עיר ועיר לקנות ספרים ולהניחם בקרן זוית וכל הרוצה יבא וילמוד, אלא שגם בזמננו מי שאומר כן הוא אפיקורס וצדוקי, משום שבלא חכמי התורה המרביצין תורה לתלמידיהם בהישיבות לא היו יודעין איך להבין תורה שבע"פ אף שכבר הם כתובין לא רק דברי הפוסקים שהם סתומים אלא אף דברי רבותינו המפרשים צריך רב גדול וגם שאותו הרב קבל מרבו ונמצא שגם עתה אחר שנכתבו תורה שבע"פ בספרים הרבה הוא תורה שבעל פה ממש וצריך לחכמי התורה ולתלמידי הישיבות, וכן יהיה לעולם אף כשיבא מלך המשיח ויחיו המתים ולא ישתכח שום דבר ממה שנתחדש עד עתה ויהיו משה ואהרן וכל הנביאים והזקנים והתנאים והאמוראים והגאונים עוד יהיה ממה ללמוד ולחדש עוד הרבה יותר.
2) הרב אהרון קוטלר זצ"ל בכנס מחנכים דיבר על כך שגם את התנ"ך צריך לראותו דרך חכמי התלמוד (מופיע במשנת ר' אהרן ובעוד מקומות) כתוב: "התורה האלקית היא רחבה מארץ מדה ועמוקה מני ים, ואם אדם ניגש לתורה בכלי שכלו המצומצמים ומעריכה לפי מדת השגתו האפסית, הרי זה כאילו מוריד את התורה למדרגת שכלו והשגתו, ואין לך הוצאת חולין ומעילה בקודש גדולה מזו. האדם צריך לדעת שכשם שיש גבול לכל החושים, כגון אדם יכול לראות מעבר למרחק מסוים, כמו כן יש גבול וקצבה לשכל האדם, ולכן אין אדם יכול להעריך את התורה לפי השגתו הוא, אלא עליו לקבל את ביאורי חז"ל לכל מלה ואות שבתורה. כי לשון התורה אינה הלשון הרגילה שאנו משתמשים בה ואיננה לפי מושגינו אנו, וכדי להבינה צריך השגה כבירה ולימוד התורה לשמה בקדושה ובטהרה וקבלה נאמנה איש מפי איש, ולכן רק ע"י שלשלת הקבלה של חז"ל שידעו להסביר ולדרוש כל אות ותג שבתורה, יכולים אנו להבין משה ולפי מדת השגתנו בתורה הקדושה. (ומרחיב שם ע"י נתינת דוג' מקושיות בפסוקים ומבארם בטוב חן ומדגיש שמיסוד החינוך לבאר את הדרך הנכונה לתורה והאמונה שלא יקבלו התלמידים דעות מסולפות לגבי עיקר תפקיד האדם ומהות ויעוד עם ישראל בשונה מהשקפת הרחוב).
3) הרב יהושע צבי מיכל שפירא זצ"ל (רבו של הרב חרל"פ) הביא בספרו (התרגשות הלב סי' ב אות ח) תשובת מהר"י מיגאש סי' קיד – שאין לפסוק מהתלמוד ללא עיון בפוסקים שלאחריהם, וזה לשונו: "אותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד הם שראוי למנעם מזה לפי שאין בזמננו זה מי שיהי' ראוי לכך ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים ז"ל. אבל מי שמורה מתשובות הגאונים וסומך עליהם ואף על פי שאינו יכול להבין בתלמוד הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו. שהוא אף על פי שהוא מורה מסברא בלתי אמתות מראיות הגאונים ז"ל מ"מ אינו טועה בזה לפי שהוא מה שעשה ע"פ ב"ד גדול מומחה לרבים עשה. ומי שמורה מעיונו בהלכה אפשר שהוא חושב שאותה הלכה מחייבת אותה הוראה והיא אינה מחייבתה והטעהו עיונו או טעה בפירושה. ואין בזמננו זה מי שיגיע בתלמוד לגדר שיוכל לסמוך להורות ממנו. וכבר באו לידי תשובות קצת אנשים בדברים שהורו בהם והם חושבים שהורו כדין ושהוא ברור כשמש והם טעו בהוראתם ותלו הדבר ההוא אל מקום בלתי מקומו ולמדו הדין ממקום שאין ללמוד אותו ממנו וכבר היה בין הדבר שדנו בו ובין ההלכה שנתלו בה לאותו הדין חילוק דק ודקדוק נעלם ונסתר ולא הרגישו בו והיו לוקחים ההלכה בכללה כפשטה ולא הרגישו בחילוק הדק שבה ומדמין הנדון שלהם לה ואינם מרגישים בחילוק הדק שביניהם. עד שאני אומר שמי שאינו סומך על עצמו אם הוא נתלה בתשובות הגאונים ובהוראתם שהם הלכות פסוקות וסברות קצרות ברורות הוא יותר משובח מאותם המדמים להורות מן התלמוד".
ולפי דבריו … בענין לימוד המוסר, יש לו לאדם לקבוע עיונו במה שביררו רבותינו מדברי ש"ס ומדרשים וזוהר הקדוש … וע' בשולחן ערוך של הגר"ז ז"ל (הלכ' ת"ת פ"ב או' ט) וזה לשונו הצריך לענייננו: ילמוד בספרי מוסר שנבנו על המדרשים וההגדות ומאמרי הזוהר עכ"ל. ולפי הנתבאר לעיל יבואר דגם מי שמתמיד בלימוד אין בכוחו לברר בעצמו מן המקור מה שביררו רבותינו הקדמונים.

הראי"ה קוק כתב על כך (אגרות הראיה אגרת תתסט):מעיד הרמ"א ג"כ על חותנו ורבו הגאון ר' שכנא, שלא היה מניח להעתיק את תשובותיו. ונראה משם שעיקר הטעם שלו היה שלא רצה שיקבע הלכה לדורות, אלא שכל חכם בדורו יפסוק כפי מה שנראה לו מהתלמוד. וזו היתה שיטתו של מוהרא"ל מפראג ז"ל שהאריך בס' נתיבות עולם שעיקר יסוד תורה שבע"פ הוא שתהיה ההוראה מן הש"ס אע"פ שיטעה לפעמים בעיונו, מ"מ זהו דרך התורה לפסוק כפי מה שעיניו רואות. אמנם דעת הר"י מיגאש בת' נראה שאינה כן … . ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.

דילוג לתוכן