ספרים על תפילה

פרשת תזריע – מצות ברית המילה וברכתה

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ (יב, ג)

בפרשתנו לומדים על המצוות המילה שכמה ממוני המצוות מנו אותה למצווה מפסוק זה [כמו רס"ג (עשין לא), סמ"ג (מ"ע כ"ח), סמ"ק (סימן רפט) יראים (סימן תב) ועוד].

נביא מקצת הטעמים למצות המילה: החינוך (מצוה ב) מסבירה: לפי שרצה השם יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שוה, ונקבע ההבדל בגולת הזהב לפי שהוא סיבה לקיום המין, מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף, כמו שאמרנו. והעם הנבחר חפץ השם יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם, ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו.

ובעל נחלת בנימין מסבירה כך: טעם למילה הוא כי הקב"ה כל מה שברא בעולמו בהמות וחיות ועופות וכו' עשה הבדל ביניהם איזה אסור ואיזה מותר וכו' הם הם המינים (של בעלי החיים) הכתובים בפרשת שמיני, אך במין בני האדם לא עשה הבדל ביניהם. ואין לומר שיעשה הקב"ה הבדל בינהם בצורות שונות אם כן יאמרו שתי רשויות הן ומי שברא את אלו לא ברא את אלו עכ"ל של ספר הפליאה וזה ודאי טעם לשבח. ובו יתורץ קושיא אשר הרבה מפרשים נתחבטו בה מדוע לא ברא הקב"ה האדם משולל ערלה אם נוח לו בכך. אכן לדעת הפליאה נתיישב וישרים שאילו נבראו אומה ישראלית משוללי ערלה. לא כדמות בני אדם עובדי אלילים, היה מקום למינים לטעות ב' רשויות הן, מי שברא את אלו לא ברא את אלו.

עוד טעם אומר בעל קרבן אליהו: כדי לתת פתח לגרים שלא יתביישו לכנוס תחת כנפי השכינה בהיות השלימם ע"י בשר ודם מה שאין כן ישראל.

מדוע עדיף שהאב ימול את בנו, ומדוע אברהם לא מל עד שה' צווהו?

מסביר הכתב סופר (בשו"ת חיו"ד קכא): נ"ל טעם דמצוה בו דווקא יותר מבשלוחו מבכל שאר מצות ע"פ מה שאמרו חז"ל כי עליך הורגנו כל היום זו מצות מילה, וכתוב בספרים, אב המל בנו כאלו מקריב קרבן וזורק דמו על גבי המזבח, ופשיטא שקשה להאב ביותר, לעשות ע"י עצמו וצריך לכבוש האב רחמיו ביותר כשעושה בעצמו מאם עושה ע"י שלוחו, וזהו נ"ל שאמר ה' לאברהם בעקידה, יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת וכו' והוא כפל הענין, ונ"ל דהיה אברהם יוכל לשחטו ע"י שליח, וכבש רחמיו ולקח בעצמו את המאכלת לשחטו והיינו יען אשר עשית בעצמך ולא חשכת לעשות ע"י אחר כי ברך אברכך (כפל הלשון) על המעשה, ועל הידור מצוה שעשית בעצמך, ולכן הקדימה תורה לאב שיש בו כבישת רחמים ביותר ולכן בוודאי ראוי' שיעשה בעצמו כשאפשר והוא כעין מצוה שבגוף יותר מכל מצות:

ועל דרך זה יש לפרש הקרא וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר ציוה אותו אלוקים, וכאשר ציוה אותו אלוקים מיותר פשיטא, נ"ל עפמ"ש לעיל דקשה יותר על האב למול בנו בעצמו מלמול ע"י אחר כש"כ באאע"ה בנו יחידו אשר אוהבו הנולד לו למאה שנים וקא משמע לן קרא דלא מל אותו ע"י שלוחו כמותו אלא הוא בעצמו נזדרז למצוה דמצוה בו יותר מבשלוחו בכ"מ דלא יהי' נראה עליו כמשא כמו שכתב רש"י רפ"ב דקדושין כש"כ במילה דמחזי כאינו יוכל לכבוש רחמנותו, והיינו וימל אברהם את יצחק בנו וכו' כאשר ציוה אותו אלוקים כמו שציוה אותו אלוקים בכבודו ובעצמו לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח כן עשה בכבודו ובעצמו, ויש לעיין אם הי' דין שליחות לאאע"ה כי אין שליחות לנכרי וידוע חקירת פרשת דרכים אם הי' לאבות דין ישראל קודם מתן תורה, ולמ"ש במ"ב מובא במג"א רסי' תמ"ח דגוי לגוי יש שליחות הי' יוכל למול ע"י שליח וקמ"ל קרא דלא כן עשה, ולא"ז וש"ך דאין שליחות במצות האב למול בנו, לא הי' אפשר לאברהם לעשות שליח, אין לומר דהא גופא קמ"ל קרא דמל בעצמו משום דא"א בשליחות דהא בוודאי בלאו הכי לא הי' עושה ע"י שליח ולא נשמע מידי:

ויש מן הקושיא במתני' שלהי קדושין תנן קיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה כולה עד שלא ניתנה משמע כל התורה ולא נאמר חוץ הרי מצות מילה לא קיים עד שניתנה לו, ונ"ל ע"פ שכ' הפרשת דרכים למה לא קיים מצות מילה עד שלא ניתנה לו משום דגדול מצווה ועושה וכל המצות כשיצוהו ה' יוכל להיות מצווה ועושה ולקיימם עוד הפעם משא"כ במילה, ונ"ל דגם מצות מילה קיים עד שלא ניתנה דלא ניתנה מצות פריעה לאאע"ה, וכ' תוס' ביבמות בשם מדרש דפרע לעצמו, וצריך לתת טעם למה לא צוה לו השי"ת גם על מצות פריעה ונ"ל דאברהם לא הי' יוכל לקיים מצות מילה מפני שרצה להמתין עד שהקב"ה יצוה אותו על המילה כדי שיהי' מצווה ועושה גדול מאינו מצווה ועושה, אלא דיש צד שגדול אינו מצווה ועושה כס"ד דר"י בקדושין דהכרח לא ישובח ואנן קיי"ל דגדול מצווה וכ' תוס' משום דיצרו תקפו יותר במצווה ועושה, ולאחר שנתנה תורה נתחדשה הלכה דמל ולא פרע כאלו לא מל ועשה אאע"ה פריעה מעצמו בלא ציווי השי"ת וקיים מצות מילה שהפריעה העיקר והגמר כשאינו מצווה כמו שקיים כל התורה כולה כאינו מצווה ועושה, והי' בידו תרתי במצוה זו מצווה ואינו מצווה ועושה וא"ש מתני' דקדושי' קיים אאע"ה כל התורה קודם שניתנה גם מצוה מילה בכלל כהנ"ל, והנה צוה ה' את אברהם למול יצחק בנו וכן מצוה על כל האב למולו בן שמונת ימים לולי זה לא היה רשאי האב או אחר למולו דמצוה דילי' הוא של התינוק דכשיגדל ניחא לי' למיעבד מצוה בנפשי' ועיין יו"ד סי' לענין פדיון הבן בש"ך ובנה"כ ובט"ז שם ואברהם שלא נצטווה על הפריעה לא הי' רשאי לעשות פריעה ביצחק דניחא לי' ליצחק לעשותו בנפשי' כאינו מצווה ועושה וי"ל דזה הוא דקמ"ל קרא וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלוקים ולא יותר משא"כ בעצמו עשה יותר מאשר אותו כנ"ל:

הסבר נוסף למה אברהם חיכה – מסביר הרב משה חיים סג"ל זצ"ל בעל "לחם רב": ע"פ דברי המהר"ל מפראג: כי הטבע נברא בז' ימי בראשית והתורה היא מדרגה שמינית שהיא מעל הטבע. לכן אברהם אבינו בכל מצות ה' אף שם למעלה מן הטבע אפשר להשיגם ע"פ שכל אנושי אם יהיה בשלימות אולם מילה שהיא תיקון טבעי בודאי נעלמה מעיני כל חי ומבינת אדם נסתרה.

על מה נתקנו הברכות במצות המילה?

הנדבן צבי רייזמן שליט"א בספרו רץ כצבי (ח"א סי' א) הביא את ביאור הגרי"ד שביאר שברכות המילה הם כעין שבתפילין: שברכה הראשונה היא על עיקר המצוה ובברכה השניה היא עבור חלות הקדושה שיש על הגברא (=אדם) שנוצרה ע"י תפילין שעל ראשו. וכמוכן בברית המילה, כיון שמעתה נחתם הילד באות ברית קודש ונעשה בן ברית כנגד זה תיקנו חכמים ברכה נוספת של להכניסו מלבד הברכה "על המילה". ולכן (קובץ מסורה כסלו תשנ"ב, עמ' ט-י) ביאר לפי זה שברכת להכניסו מברך רק האב ולא המוהל, שזה לא על מעשה המילה אלא עניין קדושת המצוה שחלה על הילד הנימול ע"י עשיית המצוה.

הערות קצרות על הנוסח של הברכה

שו"ת השבי"ט (ח"ד עמ' ע) מסביר על ברכת המילה, וז"ל: "ועיין שם במס׳ שבת שתי שיטות אם עושים ברכה אחת או שתי ברכות? — הרמב״ם והרי״ף היו כוללים אותם בברכה אחת, אבל בעל העיטור והרא״ש כתבו לומד שתי ברכות – אנו מזכירים תמיד בברכה להטיף ממנו דם ברית משום לא פלוג (=לא לשנות את נוסח הברכה בגלל מקרים שונים).

על ברכת "על המילה" נחלקו הראשונים והאחרונים מה יעשה שהאב המל את בנו, האם יברך "למול את הבן" או "על המילה" שיש אף בעיה שעל דבר אחד לא מתקנים שני ברכות (רבינו דוד תלמיד הרמב"ן). להרחבת העניין ע' בשו"ת יבי"א ח"ז סי' כא סע' ז.

אבודרהם כתב: שיש לברך: להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. וי"א להכניסו לברית בלמ"ד. וברכה זו נתקנה מפני שהאב מצוה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה לרמוז שמהיום ואילך הם מוטלות עליו מצות אלו. י"א כי כשמל האב את בנו אינו חייב לברך להכניסו שדי לו בברכת מילה והראב"ד כתב בתשו' שאלה שמברך להכניסו מפני שהאב חייב למולו וזו הברכה הי' חיוב על האב יותר מכל אדם כי ברכת מילה שוה היא לכל אדם ואנו צריכין להפריש בין חיוב האב לשאר בני אדם.

דילוג לתוכן