ספרים על תפילה

מודה אני

כשהאדם מתחיל את יומו צריך להתחילו בזריזות שהוא מעורר את השחר (שו"ע סי' א' סע' א') ולואי שיהיה לנו התעוררות ראויה מלמטה כדי שתגרום להתעוררות מלמעלה שנעבוד את הקב"ה בזריזות (ע"פ הט"ז).

ואומר הר' יחזקאל לעווינשטיין: (ממזרח שמש/ פרשת יתרו) "… ומיד שקם משנתו נכנס במסלת היצר, איך הולך היום? הלא ידוע שלהחליף המסע ממסילה כבר צריך עבודה, ובל"ז הולך ונוסע במסילה ההיא, והאכילה והלימוד ח"ו הכל במסילת היצר ר"ל.

ולא יאמר אדם הנני שוכב על מטתי ואלמוד קצת אלא צריך לעמוד! וילבש מלבושו משום הכון לפני אלוהיך ישראל, וכתב ב"סדר היום": "ובקומו יאמר מיד מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי, בחמלה רבה אמונתך".

(הפסוקים ע"פ סידור עבודת הלבבות/ של הרב זאב יעבץ)

מודה – לשון הודאה עפ"י המלבי"ם בספרו יאיר אור: "ההוד הוא ענין פנימי נפשיי, בהמצא באיש המעלות תרומיות ומלא רוח משפט, ענות צדק, רחמים וחמלה, חכמה ובינה" יוצא איפה שבבוקר עלינו לשבח את ה' מתוך הכרה פנימית שה' הוא זה שהקמנו מחדש על רגלינו, ולמרות כל חטאינו ה' לא הנחני בגלותי מחוץ לגופי שמשם יצאתי בלילה כפי שהייתי חייב ע"פ עוונותי אלא שהבוקר ה' החזרני לגופי (ע"פ רד"ק ישעיה יב, א).

ונביא מדברי הבן איש חי (שנה א' וישב סימן א)

"ואע"ג שבברכה זו הוא מודה על עצמו ואינו אומר בלשון נסתר, הא איכא ברכות דמברך על עצמו ואע"ג דלא הוה ביה כגון ברכות המעביר אע"ג דלא ישן כלל, וכן ברכת שעשה לי כל צרכי באבל, וה"ה גבי ברכה של הקטנים: ונחזור לענין ראשון לבאר עוד מה שאומרי הודאה ובלשון עתיד ואין אומרים בלשון עבר, דמן הראוי שיתן האדם הודאה על העבר מה עשה הקב"ה חסד עמו בלילה הזו של אותו היום שעומד בו עתה בעומדו משנתו שהחזיר אליו נשמתו וחידש אותה במוח שלו, הנה באמת נתקנה הודאה זו בלשון עתיד כדי לכלול בה עוד כונה אחרת והוא כי לעתיד לבא ג"כ יהיה ככזאת שתיקח המלכות את נשמות הצדיקים בסוד מ"ן ויחזרו להתחדש בשלימות המעולה מאד שאין כמוהו, ולכן נוסף בהודאה זו מילות אלו של לעתיד לבא דהיה די לומר ליטלה ממני ולהחזירה בי, אך הוסיף מילות לעתיד לבא כדי לכלול בה הכונה השנית הנ' שאנחנו מכוונים בהודאתינו זו להודות להשי"ת גם על הטובה הנשגבה אשר יעשה לנו לעת"ל היא דוגמת הטובה הזאת שעושה אתנו בזה"ז בכל לילה ויום".

אני – "ויגבה ליבו בדרכי ה' " (טור) – יש לי חשיבות בזה שאני עובד אותך.

"אם אין אני זוכה לעצמי מי יזכה בשבילי" (ברטנורא אבות א, יד).

"ומה אני? הלוא אני בריה שפלה מאד, ואני בעולם השפל והכלה. ויחשב: כל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טפה מן הים נגד מה שאני חיב לעשות. ויעשה כל מעשיו לכבוד שמים. ולא להחניף לשום אדם, ולא לשום הנאה, אך יעשה הכל לשמו הגדול" – (ארחות צדיקים שער הענוה).

ואומר המאירי: (שם באבות על אם אין אני לי, מי לי?)

"אם אני בעצמי איני מעורר נפשי למעלות מי ישתדל בעדי להטיב אורחותי והרי הבחירה בידי ואין עלי מכריע ומונע במעשי אלא הכל בידי אם ארצה להיות מלאכתי בחק הנפש ושלימותה אם בצרכי גופי לבד וכשאני לעצמי מה אני נ"ל לפרש כלומר ואחר שהכל בידי אם אני לעצמי ר"ל להתעסק בצרכי גופי לבד מבלי שאשגיח בזה לעבודת האל ולשלימות הנפש מה אני והנה נחשבתי עם זאת ההנהגה כבהמה והכוונה להיות האדם משתדל בחק נפשו השתדלות תמידי ובצרכי גופו כפי ההכרח לבד ואף גם זאת בכוונת להיות תכלית כוונתו לשלימות הנפש".

לפניך – "כשיעמוד אדם ממטתו יזכור כי השגחת רוח אלוקים מלך גדול מרחפת עליו. ולא יסור מזכרו ומלירא אותו והוא עבודת הלב שהיא תפילה ועי"ז ידבק לה' לבקר בהיכלו לחיי עולם" (ענף יוסף בעין יעקב ברכות כח בשם המורה).

"הכונה ע"פ מה שכתב חוה"ל אם אדם מצטער בנפשו שפלותו נגד הגדול ממנו ואחרי זה שפלות הגדול ממנו לפני גאוני קמאי וגאוני קמאי לפני אמוראים ואמוראים לפני התנאים ותנאים לפני הנביאים ונביאים לפני מלאכים כענין יהושע שנפל על פניו ןמלאכים כלא נחשבים לפני יוצר הכל ובעמדו להתפלל מכיר ענין עבודתו כנגד הבורא יתברך – וזהו ענין תכלית גדול וזהו שאמר וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים, פירוש: שתידעו ערככם כנגד ערך הקב"ה כמה רחוק זה מזה. (עץ יוסף שם).

מלך חי וקים – תמיד באותו כח וגדולה קיימת מלכות ה' "וככוחך אז כחך עתה" (מצודת דוד תהילים י, טז).

המלבי"ם (שם) אומר: "ה' מלך, ר"ל ה' אינו דומה כמלך ב"ו שאם חטאו נגדו כל בני המדינה א"א שיהרוג את כולם שאז לא יהיה מלך כי אין מלך בלא עם, אבל מלכות ה' אינו תלוי מן העם, כי ה' מלך עולם, מלכותו נצחי ולא תשתנה, אף אם אבדו גוים מארצו כי אין מלכותו מצד העם כי היא תלויה בו בעצמו".

ולפי זה מבואר שמלכות ה' תהיה קיימת לעד.

שהחזרת בי נשמתי – שאני הייתי עייף ויגע ואתה מחזיר לי אותה רגועה (אבודרהם).

בחמלה – (בניחותא לומר) – ברחמים מרובים, "ולולי רחמיך המרובים לא כדאי הייתי לשוב. (רש"י ישעיה יב, א) לפיכך צריך אני להודות לך ששב אפך ממני ולא הנחתני בגלות כמו שהייתי חייב לפי עונותי: (רד"ק שם) המשלנו פה את הפסוקים של גלות עמ"י על גלות הנפש מן הגוף בלילה שהיא אחד משישים ממיתה.

רבה אמונתך – וכשעולה ברקיע בלילה אין הנשמה רוצה לשוב בקרבו עד שאומר לה המקום שוב למקומך בתוך האדם איני רוצה לוותר אמונתי כנגדו הוא נאמין בי הפקידך אצלי. שנאמר בידך אפקיד רוחי. ועושה ה', אמונה ומחזירה לו ובבוקר עושה לו נס ומחדש את כוחו ואונו, חלש מכל מה שעבר אתמול ועל זה נאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך.

והמופלא הוא שמציין הזוהר (מופיע בציץ אליעזר ובשו"ת יביא אומר שניהם מובאים "שכמדומה לי שהא על רבה אמונתך") שקיימו וקיבלו שאין אדם נפטר מתוך שינה, אלא אם הגיע זמנו למות והוא ישן מחזירים לו את נשמתו.

ולפי שאנו נעשים כבריה חדשה צריכים אנו להודות על שבראנו לכבודו, לשרתו ולברך שמו ועל דבר זה נתקנו ברכות השחר. (שו"ת רשב"א המיוחס לרמב"ן)

בדין שאין צריך נטילה ל"מודה אני"

מובא בסידור צלותא דאברהם לר' אברהם לנדא: את שו"ת ריעב"ץ שחולק על המג"א ואומר שמי שאין לו כפפות צריך להרהר במחשבתו , ובעל קיצור השל"ה מביא בספר רכב אליהו שמביא פשרה שבתחילה אחר שיטול ידיו פ"א אז יאמר את הנוסח ואחר שיטול כהלכה יברך נט"י. וכף החיים חולק בשם החיד"א ואומר בשמו: מכיון שרוב הפוסקים אומרים שא"צ נט"י אז נקטינן שאין נט"י.

הרב יצחק חזן זצ"ל אב"ד חיפה מוסיף על כך (שו"ת יחה דעת ח"א סי' א): שאליה רבה סי' ד ס"ק כ"ג כתב בשם עולת התמיד כשאינו מזכיר ה' יכול להתפלל או ללמוד בידים מטונפות ואפשר לאו דוקא ונכון להחמיר … משמע שעולת התמיד חולק על סדר היום וס"ל דגם בלא שם וכינוי נכון להחמיר. ולכן נלע"ד (הרב יצחק חזן זצ"ל) שהרוצה להחמיר ולא לומר נוסח הודאה זו עד לאחר נטילה יש לו על מה לסמוך ובפרט אם ידוע לו שידיו מטונפות, שלדעתי מלך חי וקיים כינויים הם ואסור לאומרם בידים מטונפות, והגם שהפוסקים שהתירו לא אמרו אלא דמותר לאומרו ולא שצריך. וכן ראיתי רבים נוהגים כן שלא לאומרו עד אחר נטילה. ומי שרוצה להחמיר יהרהר נוסח הודאה זו בלבו מיד כשיקום ואחר נטילה יאמר אותו.

דילוג לתוכן