ספרים על תפילה

נטילת ידים

על חשיבות תקנת נטילת ידים נוכל ללמוד מדברי הגרש"ז ברוידא (הקדמתו לפירושו על המאירי בחלק עירובין בהוצאת מוסד הרב קוק):

"ויחכם מכל-האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול ויהי-שמו בכל-הגוים סביב" (מלאכים א ה, יט). ופירש"י שם "מכל האדם, זה אדם הראשון, איתן האזרחי, זה אברהם, הימן, זה משה, וכלכל, זה יוסף, ודרדע, זה דור המדבר, מחול, שנמחל להם על מעשה העגל" ואיתא במסכת עירובין (כא:) "אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה (משלי כג, טו) בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני ואומר (משלי כז, יא) חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר".

המופלא בדבר, שחכמה עילאית זו רבתה אף מחכמתו של אדם הראשון שהקב"ה העיד עליו בפני הפמליא שלו "שחכמתו מרובה משלכם", והייתה יתירה גם מחכמתם של אברהם אבינו ומשה רבינו. מידת חכמה זו ששום נברא לא זכה בה, ורק מלך המשיח "יהא בעל חכמה יותר משלמה" (רמב"ם פ"ט מהל' תשובה ה"ב) – חכמה מופלאה זו לא זכתה לשבח מיוחד, ואילו החכמה שבתקנת עירובין ונטילת ידים, השתבח בה כביכול הקב"ה בכבודו ואמר "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". מה סוד שבחכמה זו וגדולתה, ומה המופלא שבה שמשמחת את בורא העולם.

…תקנות אלו שרשן ביראת ה' צרופה וטהורה שמקורה בתבונה הרבה …

המופלא שבתקנות אלו והגדולה שבהן, שהעמידן שלמה ותיקנן במתכונת דרכי התורה וגדריה, חקקן בדיניהן וגדריהן ככל משפטי התורה וככל המצוות שנתנו בסיני, באותן המידות ובאותן היסודות לכל פרטיהן ודקדוקיהן וחוקתם…".

סיבות לניסוח על נטילת ידים

ספר אבודרהם: "ולשון נטילה הוא לפי שצריך ליטול מן הכלי והכלי שמו נטלא בלשון תלמוד (חולין קז).

וי"מ שהוא לשון הגבהה כדמתרגמינן (יחזקאל לג, יב) ותשאני רוח ונטלתני רוחא. וכתיב (ישעיה סג, ט) וינטלם וינשאם כל ימי עולם והיינו דאמרינן בפ"ק דסוטה (ד, ב) שהנוטל ידיו צריך להגביהם למעלה שלא יבאו המים שחוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. ויש סמך לנטילת ידים מן התורה שנא' (ויקרא טו, יט) וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים טמא הוא הא אם שטף טהור וארז"ל (שבת סב, ב) כל המזלזל בנטילת ידים סוף בא לידי עניות וסי' לזה על נטילת ידים ר"ת עני".

ספר "עמק הברכה" – יכוון בנט"י שיש בו י"ג תיבות כנגד י"ג מידות.

סיבות לנטילת ידים לשחרית

האשל אברהם בסי' ד' סע' ו' מסכם את כל השיטות ומציין לבסוף את בנ"מ בין השיטות השונות אני אסכמם בלשוני הדלה:

1) רא"ש – בגלל הטינוף (וכן רש"י בברכות ס: וט"ז "לפי שידים עסקניות הם").

2) רשב"א – בב"י ובפרישה שתפילה במקום עבודה צריך להתקדש ככהן מכיור ונעשה בריה חדשה משא"כ במנחה שאינו נעשה בריה חדשה.

3) אורחות חיים – גמ' שבת קט. להעביר רוח רעה השורה בלילה על הידים.

4) הזוהר – שמי שישן טועם טעם מיתה ומתדבק בסט"א ולכן צריך נטילה.

בספר "סדר היום" הולך לפי טעם הזוהר ומביא עוד רמזים בנטילה וז"ל:

"והענין הוא כי צריך האדם בכל דרכיו להכיר את בוראו ית' ולשוות לה' לנגדו תמיד ולא יסיח דעתו ממנו אפי' כמלוא נימא וכשרוחץ ידיו בפרט בבוקר או בעוד לילה, בכל ענין להתרחק ממנו ולא ידבק בו מאומה מן החרם, ולכן צריך לכוין בזו הרחיצה ליקח אותו כלי שך מים נקיים וטהורים והוא רמז למים העליונים מימי החסד להמשיך אותם ולהתקדש בהם להעביר טומאה שעליו כי אין לו חלק וחבל בה, ואותו מקום שנופל בו רוח הטומאה צריך להשמר ממנו וליחד לו מקום טומאה כי טמא יקרא וצריך להשלימם במקום הראוי להם והוא בית הכסא או מקום הטינופת, ואין לעשות בהם שום תשמיש בעולם כלל לא קטן ולא גדול שנראה שרוצה בקיומו וכתיב ולא ידבק בידך מאומה וכו'".

ולאחר מכן מביא כל מיני רמזים על הנטילה כמו שיד שעולים בשני ידיו זה כ"ח ואתה יכול למשוך זאת לקדושה או ח"ו לטומאה ועוד. "והטעם מפני שבלילה יש כח לרוח הטומאה לשרות אחר שיצאה מן הגוף מנשמה הטהורה והלכה לה מצא לו מקום והכנה בכל הגוף לשרות עליהם עד שיכול להביאו לידי קרי ולידי טומאה ולהתעולל בו והנשמה חוזרת מתפרד ובא לו לשות על הידים ומפני חזקת טומאה גדולה בכח גדול והכנה צריך עירוי ג"פ עליהם ובתלתא הויא חזקה והולך לו.

מחלוקת ראב"ד ורמב"ם בדין האם צריך לרחוץ לפני התפילה ידיו ורגליו

רמב"ם (הלכ' תפילה פ"ד ה"ג) – אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל, ואם היה רחוק מן המים מקנח ידיו בלבד ואחר כך יתפלל. השגת הראב"ד: אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו כו'. כתב הראב"ד ז"ל לא ידעתי רגליו למה עכ"ל.

כסף משנה: "כתב הראב"ד … עכ"ל. ונראה מדברי מ"ע (מגדל עוז) דאשתמיטתיה למרן הראב"ד הא דתניא בפרק במה טומנין במס' שבת (דף נ:) רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום שנאמר כל פעל ה' למענהו דהיינו לתפילת שחרית. ולי נראה דלא אישמתטתיה האי ברייתא לראב"ד ז"ל אלא שהוא ז"ל מפרש שלא לעניין תפילה איתניא האי ברייתא אלא אם מותר לרחוז פניו ורגליו כדי ליפות את עמו וכדפירש"י:

בספר שמן המאור (או"ח סי' ו'): מצוין שתירוץ הכס"מ דחוק שאם ברייתא זאת רק מותר מדוע מצוין "בכל יום" וא"כ מובן ליפות עצמו לחייב על האדם וגם קשה על זה שלא הזכיר על רחיצות פניו (כמוזכר בשבת נ:), אלא מכיון שרשום "כי משי אפיה לימא ברוך המעביר חבלי שינה וכו'" משמע מהגמרא חיוב לעשות כן. ונראה שלשניהם יש חיוב בברייתא זאת ופירש"י לכבוד קונהו כי בצלם אלוקים. ונראה שהרמב"ם סובר כרשב"א שנט"י ברכתו משום שבבוקר אנו נעשים כבריה חדשה … ולהתקדש בקדושתו ככהן המתקדש מן הכיור קודם עבודתו. ובכיור מצינו ורחצו את ידיהם ואת רגליהם (שמות ל, יט) ולכך סבר רמב"ם לרחוץ אף את רגליו ודעת הראב"ד כרש"י בחולין קו. בד"ה אבל לא פניו ידיו ורגליו וז"ל: פניו ורגליו משום ידיו נקט להו ואורחא בעלמא נקט. וראב"ד לא סבר כרמב"ם (כמו הרשב"א) אלא סבר כשיטת הרא"ש משום שידים עסקניות הן. … והרי קיימא לן כרשב"א וא"כ למה אנו לא נזהרים ברחיצת רגלים של שחרית. ולפחות היה לשו"ע להביא שתי דעות כדרכו ותמוה שהמחבר רגיל בלשון הרמב"ם ומביא את נוב"י מהדו"ת ס' ק"מ.

דברי בן הנודע ביהודה (בנוב"י מהדו"ת ס' קמ): הרשב"א מציין כמדומה לכהנים שקידשו ולא צריך ממש רק זכר לדבר ולנ"ל הפלוגתא שבין רמב"ם לראב"ד … היינו מצד החיוב דצריך אדם להכין בכל יום בשחרית לעבודת הבורא כאדם שהולך לפני מלך ושר כמו שנא': "הכון לקראת אלוקיך. ודאי שמקומות מלוכלכים המגולים יש בזה קפידא גדולה ומכיון שיש ניוול וסירחון שהם מגולים צריך לנקות את עצמו, אך הראב"ד שאומר לא ידעתי רגליו למה זה, מכיון שבמקומות לאחר התלמוד שהיה הראב"ד נהגו כולם ללבוש בתי רגלים ואז אין הבדל בינהם לשאר חלקי הגוף. ועיקר תלונת הראב"ד שהיה לו לחלק לפחות בין מדינה למדינה, שהראב"ד שונה אם מותר לרחוץ משום הניקיון ולא מדין תפילה.

"ולפ"ז אין אנו צריכין לדחוק כמ"ש הכ"מ דהראב"ד סובר דהברייתא לא נשנית לענין תפלה אלא לענין אם מותר והוא דוחק דלשון רוחץ משמע מצד החיוב ולא רשות, ועוד למה לא הזכיר הראב"ד גם פניו בהשגתו כמו שהרגיש גם כבוד מעלתו:

אמנם לדידי הכל נכון ולפ"ז ניחא ג"כ דאף לטעמא של הרשב"א דנטילת שחרית הוא סמך להתקדש בקדושה ככהן שמקדש ידיו מן הכיור לא צריך לקדש גם הרגלים דאין לנו לדמות לכהן לענין רחיצת רגלים דדוקא כהן שהי' צריך לעשות עבודה יחף מבלי לחוץ דבר בין רגליו לרצפה צריך קידוש רגלים אבל אנן שלובשים בתי רגלים אין חילוק בין רגלים לשאר הגוף. ומעתה גם תמיהת מעלתו נסתלק. דלדידן שאנו לובשים בתי רגלים בודאי אין חילוק בין רגלים לשאר אברים ולאיזה צורך יהיה מן החיוב לרחצם דגם להרמב"ם י"ל דאינו צריך לרחוץ רגלים כי אם במדינות אשר אינן לובשים בתי רגלים. כן נלענ"ד".

הרב קאפח (על הרמב"ם) מציין על הנוב"י שבמציאות הפוך שמי שהולך עם בתי רגלים (גרבים) אז רגליו יותר מסריחות עד שאף הם צריכים בורית.

יפה ללב (סי' ו) – "סדר רב עמרם גאון לכתחילה צריך גם את הרגלים … וכנראה בטלו זאת משום שכן נוהגים הישמעאלים וסמכו עמש"כ ולא תקום לך מצבה אשר שנא ב' אלוקיך ומביא שמציינים שבמקום שנוהגים כמנין ערב ללכת יחף צריך לרחוץ רגליו כמדומה לקידוש בכהנים … וכיום לא נוהגים כן כמובא במג"א".

(וע' במחזור ויטרי שכן נוהג כן ובפירוש יד פשוטה על הרמב"ם שמציין שר' אברהם בן הרמב"ם כן היה נוהג לרחוץ את רגליו וכן ע' באריכות בשו"ת עולת יצחק ח"א או"ח סי' יז).

דילוג לתוכן