נוסח התפילה

"אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות" (ברכות לג.).

התפילה שהינה הודאה ושבח להשי"ת בקשה מרוממותו, האם לא עדיף שתבוא מקירות ליבו מאשר זה שאדם ישתעמם מכח ההרגל מאותו נוסח הקבוע מקדמא דנא ואולי הלשון אינה מדברת לעומקי המתפלל?

שינויים שהותרו בתפילה

אנשי כנסת הגדולה תיקנו לנו את הנוסח הקדוש והמקובע.

אך הם נתנו לנו היתר להוסיף לגוף הברכה "אם רצה להוסיף בכל ברכה מהאמצעית, מעין הברכה, מוסיף", (סימן קיט סעיף א) אך עדין עם הגבלות מסוימות.

כמו דברי הט"ז (שם): "דצריך לעשות עיקר ממטבע שטבעו חכמים, ובקשה שלו תהיה תפילה".

ועטרת זקנים (שם): "ונראה דצרכי יחיד יכול לשאול בלשון רבים אם רוצה, ועדיף טפי, וראיה מתפלת הדרך, אלא שאומר בלשון רבים צריך לומר בסוף הברכה דוקא. וארבע חלוקים בדבר, אחד, שבברכת שומע תפילה יכול לשאול כל צרכיו בכל ענין שירצה. ב', שאם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה אומר אפילו לא יהא צורכו ממש, כיון שאומר אותה בלשון רבים, אבל בלשון יחיד אסור לומר כיון שאינו אומר אותו אלא בעבור כל ישראל. ודוקא בסוף כל ברכה, אבל באמצע הברכות לא, כיון ששואל צרכי הרבים באמצע נראה כמוסיף על המטבע שטבעו חז"ל. הד', שבסוף התפלה אפילו קודם יהיו לרצון יכול לאמרו כרצונו, בין בלשון יחיד ובין בלשון רבים בין צרכיו ממש בין צרכי ציבור (הר"ר יונה פרק אין עומדים ברכות כב: ד"ה אע"פ)".

יפה ללב לר' יצחק פאלג'י (שם): "אם רצה להוסיף בכל ברכה מהאמצעיות מעין הברכה מוסיף וזאת יוסיף אומץ לעורר הכונה שיכון לבו בכל ברכה לאמרה כתיקונהו כמ"ש בספר החסידים ס' קנ"ח וז"ל וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכך כי ביותר הם מכינים את הלב וכו' ע"ש " … "אפי' כל מה דבעי היינו דוקא לפי שעה מה שצריך אבל לעשות קביעות ולהוסיף בכל ברכה בכל יום אין לנו ראיה להתיר בזה … והיינו דרך עראי…".

גישת הרמב"ם – כדי שיהיה שגור בפי כל אדם

והרמב"ם מדבר גם על תנאי שתלוי בצורת המצב של המתפלל:

המתפלל עם הציבור לא יאריך את תפלתו יותר מדאי אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו, ואם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר וידוי יום הכפורים אומר, וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה מוסיף" (רמב"ם הלכ' תפילה פ"ו ה"ב).

נראה גישות שונות ברבותינו באופן היחס אל הקביעות במטבע ששנו חכמים (ברכות מ:).

דעתו של הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א ה"ד) היא: כשנוצר בעם מצב של דיעבד מצב שיורדי הגלות בלבלו את שפתם ורוב העם לא יכל להתפלל בלשון הקודש נוצר מצב שהיה צריך ללמד תפילה שתהיה שגורה בפי כל אדם ואדם.

"כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון … ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם … וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש … ואינם מכירים לדבר יהודית … ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש … וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר… כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה".

ומסביר זאת היד המלך (הרה"ג אלעזר סגל לנדא נכד נוב"י על הרמב"ם):

"הנה החילוק בין קודם תקנת שמונה עשרה שתקנו אנשי כנסת הגדולה ובין אחר התקנה, דקודם התקנה היה כל אחד מתפלל כפי נדבת לבו וכפי הנוסחא באיזה לשון אשר הכין לו, וכמו שאמרו (סוטה לב, א) דתפילה בכל לשון. לא כן אחר התקנה שתקנו אנשי כנסת הגדולה תפלת שמונה עשרה. הנה החילוק הזה עצמו הוא גם בלשון התפלה, דכמו דאחר התקנה שוב אין רשאי שום אדם להוציא ידי חובת תפלתו באיזה נוסחא אחרת, ואף אם אחד יודע ומבין היטב לדבר בצחות בלשון קודש במליצה נמהרה, בכל זאת אינו רשאי לשנות שום דבר מנוסחת התפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה וכמו שאמרו (ברכות מ:) כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה ברכה לבטלה, ומשום דאנשי כנסת הגדולה גזרו על היודע ומבין משום אדם שאינו יודע, ולכן תקנו נוסח השוה לכל נפש אשר אין ביד שום אדם לשנותו. כמו כן עכשיו שתקנו חכמים נוסח זה בלשון הקודש אף דמדין תורה תפילה הוא בכל לשון, זה היה רק קודם התקנה, אבל לאחר תקנת שמונה עשרה שתקנו בלשון הקודש שוב אין ביד שום אדם לשנות ולהתפלל נוסח זה באיזה לשון אחר.

… ובודאי דלא גרע ברכות שמונה עשרה מכל שאר ברכות, אלא ודאי דכל כוונת רבינו בהלכה זו רק על איסור שינוי הלשון לבד נאמר וכמו שכתבתי".

ובספר "סדר משנה" לבן בעל "מחצית השקל" (על הרמב"ם בהלכות תפילה פ"א ה"א):

"… והוא משה רבינו ע"ה היה משיג ממנו יתברך מה שהוא בכח הנברא להשיג ממנו יתברך, כי רבה היא חכמתו של משה רבינו ע"ה, וכי ה' דבר בו פנים אל פנים ופה אל פה באספקלריא המאירה, והודיע דרכיו למשה באותו המעמד, אבל לא כן מי שלא עמד בסוד ה' ואין אתו יודע עד מה מדרכי וגדולת וגבורת וחכמת בורא יתברך, אף אם ירבו כחול מספר האנשים הבאים בשם ה' לספר בשבחו יתברך, ומה יושיע זה להתיר בשבחו יתברך כיון שאין יודעים לשבח, ומה בכך שהמשבחים הם רבים, הלא רבים שאינם יודעים לא ידעו ולא יבינו אפס קצהו ושיחה קלה של יודע אחד, באלף אלפים של כסילים לא ימצא חכם אחד, באלף אלפים אינם יודעים לא ימצא יודע אחד".

ואפשר להבין על פי זה שמכיון שאין לנו דעת לכך תיקנו לנו אנשי כנה"ג.

גישת רבינו בחיי – למנוע בלבול בתפילה

דעתו של רבינו בחיי (תורת חובת הלבבות – שער חשבון הנפש פ"ג) היא: שיהיה לאדם סדר מפורט של בקשות ושלא יחשוב במה לפרט כדי שיכנע כלפי ה' ולבו לא יתבלבל בתפילתו.

"וראוי לך אחי לדעת, כי אין מטרת בתפלה אלא התיחדות הנפש לפני ה' יתהדר ויתרומם וכניעתו לו עם הרוממות לבוראה וההל והשבח לשמו, והשלכת כל דאגותיה עליו, וכיון שדבר זה קשה ללא סדר ערוך, לפיכך התקינו קדמונינו את הענינים אשר רוב סוגי בנ"א זקוקים להם ולבטא את זקיקותם לה' וכניעתם מחמת כך, וזהו ענין התפילה לפי סדר ונוסח, כדי שתתפנה בהם הנפש אל בוראה, ולא תקצר לשונה בעת תפילתה, ואז ייראה ממנה כאשר תאמר את התפילה בעצמה הכניעה והענוה לפני ה' יתעלה. וכיון שמחשבות הלב מתבלבלים מאוד ואין להם יציבות מחמת מהירות שוטטות הרעיונות על הנפש, יקשה עליה לומר את עניני התפלה בעצמה, לפיכך סדרו הקדמונים עניני התפלה בלשון מתוקן שיאמר אותם האדם בלשונו מחמת המשכות מחשבת הנפש אחרי הדבור והתקשרותה לבטוי…".

גישת ר' יהודה הלוי – חשיבה על הציבור

לעומת זאת ריה"ל (בכוזרי מאמר ג אות י"ט):

מדגיש שלכתחילה יש צורך בתיקון נוסח התפילה בשביל שאדם צריך להסתכל על כלל ישראל ויכוון לטובתו אף אם יגרע על ידי כך את רצונותיו.

"אמר החבר, אלא היותר טוב לציבור מכמה פנים, האחד שאין הציבור מבקשים מה שיש בו הפסד ליחידים. והיחיד אפשר שיתפלל במה שיש בו הפסד ליחידים אחרים. ואפשר גם שיהיה באותם היחידים מי שיתפלל במה שיש בו הפסד לעצמו. ומתנאי התפילה שתהיה הנענית, שתהא במה שמועיל לכל העולם ולא יזיקינו כלל".

ומבאר עליו קול יהודה: "ועל זאת התפלל כה"ג ביום הכיפורים, אל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים (יומא נג:) ועם היות שספרו שם על חנינא בן דוסא דהוה קא אזיל באורחא אתא מיטרא אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער פסק מיטרא כי מטא לביתיה אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת אתא מיטרא. … דשאני חנינא שאדם חשוב הוא ושקול ככל הקהל … כי אמנם היה סמוך חבו בטוח להחזיר מיד בתפלתו תועלת הרבים, כי לא היה להם במניעת הגשם בזמן מועט עד הגיעו אל ביתו הפסד נחשב".

הרב ד"ר יוסף היינמן – לאחוד את עם ישראל

נביא רעיון נוסף שבעצם "נוסח התפילה" בא לאחד את קהילות ישראל, רעיון זה מובא בספר נתיב בינה ח"א לר' יששכר יעקבסון (הוצאת "אמנה" י-ם תש"ך עמ' טז-יז).

"הערות מהערות מאלפות על ביטול ה"חידוש" בעמידה, אנו מוצאים בחוברת "התפילה במחשבת חז"ל" מאת הרב ד"ר יוסף היינמן. הוא כותב לעניננו: "… אין אנו נוהגים עוד ל"חדש דבר" בתפילתינו. והנוסח שנקבע בימי הגאונים … הפך לנוסח של חובה בכל הקהילות ישראל. אמנם לפי פסק ההלכה שבשו"ע מותר לו ליחיד "להוסיף בברכותיו" (או"ח סי' קי"ט) והמתפלל "תפילת נדבה" אף חייב "לחדש בה דבר" (שם סי' ק"ז), אלא שאין אנו רגילין לעשות כך; ואף המוסיף בקשה לחולה שבתוך ביתו וכד' משתמש בדרך כלל בנוסחים המודפסים בסידורי תפלות למטרות כאלה … אין כאן המקום לעמוד באופן יסודי על גורמי התפתחות זו, מצורת תפילה שבה יסוד החידוש לא נפל בחשיבותו מיסוד הקבע לתפילה שנקבעה כולה מילה במילה. אך נציין כמה מהם בקיצור. כמו שהתושבע"פ, כך גם התפילה נכתבה במרוצת הזמן, וסידור התפילה הכתוב השפיע השפעה רבה בכיוון לקביעות וליציבות הנוסח. יתר על כן: מי שהיה זקוק לסידור תפילה, כל שכן שלא היה עוד בידו לחבר תפילות או לחדש בהן באופן חפשי בלשון הקודש, ואף על פי שמותר מן הדין להתפלל בכל לשון, הרי ידוע שרוב קהילות ישראל בכל הדורות סירבו להשתמש ב"היתר" זה והקפידו להתפלל אך ורק בעברית. הוויתור על ה"חידוש" לטובת נוסח של קבע הוא המחיר ששילמו ברצון עבור אדיקותם בתפילה בלשון הקודש דווקא. ואם יש בכך אולי משום הפסד לגבי תפילתו של הפרט, שנעשתה פחות ספונטאנית ופחות אינדיווידואלית, הרי יצא שכרו של זה בשכרה של תפילת הכלל, שלה דרושים צורה קבועה ודפוסים בלתי משתנים. את ה"חידוש" הקריבו לטובת התפילה שבלשון הקודש, ששימשה גורם מאחד וליכד בכל קהילות ישראל באשר הם שם".

"אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות" (ברכות לג.).

התפילה שהינה הודאה ושבח להשי"ת בקשה מרוממותו, האם לא עדיף שתבוא מקירות ליבו מאשר זה שאדם ישתעמם מכח ההרגל מאותו נוסח הקבוע מקדמא דנא ואולי הלשון אינה מדברת לעומקי המתפלל?

שינויים שהותרו בתפילה

אנשי כנסת הגדולה תיקנו לנו את הנוסח הקדוש והמקובע.

אך הם נתנו לנו היתר להוסיף לגוף הברכה "אם רצה להוסיף בכל ברכה מהאמצעית, מעין הברכה, מוסיף", (סימן קיט סעיף א) אך עדין עם הגבלות מסוימות.

כמו דברי הט"ז (שם): "דצריך לעשות עיקר ממטבע שטבעו חכמים, ובקשה שלו תהיה תפילה".

ועטרת זקנים (שם): "ונראה דצרכי יחיד יכול לשאול בלשון רבים אם רוצה, ועדיף טפי, וראיה מתפלת הדרך, אלא שאומר בלשון רבים צריך לומר בסוף הברכה דוקא. וארבע חלוקים בדבר, אחד, שבברכת שומע תפילה יכול לשאול כל צרכיו בכל ענין שירצה. ב', שאם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה אומר אפילו לא יהא צורכו ממש, כיון שאומר אותה בלשון רבים, אבל בלשון יחיד אסור לומר כיון שאינו אומר אותו אלא בעבור כל ישראל. ודוקא בסוף כל ברכה, אבל באמצע הברכות לא, כיון ששואל צרכי הרבים באמצע נראה כמוסיף על המטבע שטבעו חז"ל. הד', שבסוף התפלה אפילו קודם יהיו לרצון יכול לאמרו כרצונו, בין בלשון יחיד ובין בלשון רבים בין צרכיו ממש בין צרכי ציבור (הר"ר יונה פרק אין עומדים ברכות כב: ד"ה אע"פ)".

יפה ללב לר' יצחק פאלג'י (שם): "אם רצה להוסיף בכל ברכה מהאמצעיות מעין הברכה מוסיף וזאת יוסיף אומץ לעורר הכונה שיכון לבו בכל ברכה לאמרה כתיקונהו כמ"ש בספר החסידים ס' קנ"ח וז"ל וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכך כי ביותר הם מכינים את הלב וכו' ע"ש " … "אפי' כל מה דבעי היינו דוקא לפי שעה מה שצריך אבל לעשות קביעות ולהוסיף בכל ברכה בכל יום אין לנו ראיה להתיר בזה … והיינו דרך עראי…".

גישת הרמב"ם – כדי שיהיה שגור בפי כל אדם

והרמב"ם מדבר גם על תנאי שתלוי בצורת המצב של המתפלל:

המתפלל עם הציבור לא יאריך את תפלתו יותר מדאי אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו, ואם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר וידוי יום הכפורים אומר, וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה מוסיף" (רמב"ם הלכ' תפילה פ"ו ה"ב).

נראה גישות שונות ברבותינו באופן היחס אל הקביעות במטבע ששנו חכמים (ברכות מ:).

דעתו של הרמב"ם1 היא: כשנוצר בעם מצב של דיעבד מצב שיורדי הגלות בלבלו את שפתם ורוב העם לא יכל להתפלל בלשון הקודש נוצר מצב שהיה צריך ללמד תפילה שתהיה שגורה בפי כל אדם ואדם.

"כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון … ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם … וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש … ואינם מכירים לדבר יהודית … ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש … וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר… כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה".

ומסביר זאת היד המלך2:

"הנה החילוק בין קודם תקנת שמונה עשרה שתקנו אנשי כנסת הגדולה ובין אחר התקנה, דקודם התקנה היה כל אחד מתפלל כפי נדבת לבו וכפי הנוסחא באיזה לשון אשר הכין לו, וכמו שאמרו (סוטה לב, א) דתפילה בכל לשון. לא כן אחר התקנה שתקנו אנשי כנסת הגדולה תפלת שמונה עשרה. הנה החילוק הזה עצמו הוא גם בלשון התפלה, דכמו דאחר התקנה שוב אין רשאי שום אדם להוציא ידי חובת תפלתו באיזה נוסחא אחרת, ואף אם אחד יודע ומבין היטב לדבר בצחות בלשון קודש במליצה נמהרה, בכל זאת אינו רשאי לשנות שום דבר מנוסחת התפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה וכמו שאמרו (ברכות מ:) כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה ברכה לבטלה, ומשום דאנשי כנסת הגדולה גזרו על היודע ומבין משום אדם שאינו יודע, ולכן תקנו נוסח השוה לכל נפש אשר אין ביד שום אדם לשנותו. כמו כן עכשיו שתקנו חכמים נוסח זה בלשון הקודש אף דמדין תורה תפילה הוא בכל לשון, זה היה רק קודם התקנה, אבל לאחר תקנת שמונה עשרה שתקנו בלשון הקודש שוב אין ביד שום אדם לשנות ולהתפלל נוסח זה באיזה לשון אחר.

… ובודאי דלא גרע ברכות שמונה עשרה מכל שאר ברכות, אלא ודאי דכל כוונת רבינו בהלכה זו רק על איסור שינוי הלשון לבד נאמר וכמו שכתבתי".

דעתו של רבינו בחיי3 היא: שיהיה לאדם סדר מפורט של בקשות ושלא יחשוב במה לפרט כדי שיכנע כלפי ה' ולבו לא יתבלבל בתפילתו.

"וראוי לך אחי לדעת, כי אין מטרת בתפלה אלא התיחדות הנפש לפני ה' יתהדר ויתרומם וכניעתו לו עם הרוממות לבוראה וההל והשבח לשמו, והשלכת כל דאגותיה עליו, וכיון שדבר זה קשה ללא סדר ערוך, לפיכך התקינו קדמונינו את הענינים אשר רוב סוגי בנ"א זקוקים להם ולבטא את זקיקותם לה' וכניעתם מחמת כך, וזהו ענין התפילה לפי סדר ונוסח, כדי שתתפנה בהם הנפש אל בוראה, ולא תקצר לשונה בעת תפילתה, ואז ייראה ממנה כאשר תאמר את התפילה בעצמה הכניעה והענוה לפני ה' יתעלה. וכיון שמחשבות הלב מתבלבלים מאוד ואין להם יציבות מחמת מהירות שוטטות הרעיונות על הנפש, יקשה עליה לומר את עניני התפלה בעצמה, לפיכך סדרו הקדמונים עניני התפלה בלשון מתוקן שיאמר אותם האדם בלשונו מחמת המשכות מחשבת הנפש אחרי הדבור והתקשרותה לבטוי…".

לעומת זאת ריה"ל (בכוזרי מאמר ג אות י"ט):

מדגיש שלכתחילה יש צורך בתיקון נוסח התפילה בשביל שאדם צריך להסתכל על כלל ישראל ויכוון לטובתו אף אם יגרע על ידי כך את רצונותיו.

"אמר החבר, אלא היותר טוב לציבור מכמה פנים, האחד שאין הציבור מבקשים מה שיש בו הפסד ליחידים. והיחיד אפשר שיתפלל במה שיש בו הפסד ליחידים אחרים. ואפשר גם שיהיה באותם היחידים מי שיתפלל במה שיש בו הפסד לעצמו. ומתנאי התפילה שתהיה הנענית, שתהא במה שמועיל לכל העולם ולא יזיקינו כלל".

ומבאר עליו קול יהודה: "ועל זאת התפלל כה"ג ביום הכיפורים, אל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים (יומא נג:) ועם היות שספרו שם על חנינא בן דוסא דהוה קא אזיל באורחא אתא מיטרא אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער פסק מיטרא כי מטא לביתיה אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת אתא מיטרא. … דשאני חנינא שאדם חשוב הוא ושקול ככל הקהל … כי אמנם היה סמוך חבו בטוח להחזיר מיד בתפלתו תועלת הרבים, כי לא היה להם במניעת הגשם בזמן מועט עד הגיעו אל ביתו הפסד נחשב".

ובספר "סדר למשנה" לבן בעל "מחצית השקל"4:

"… והוא משה רבינו ע"ה היה משיג ממנו יתברך מה שהוא בכח הנברא להשיג ממנו יתברך, כי רבה היא חכמתו של משה רבינו ע"ה, וכי ה' דבר בו פנים אל פנים ופה אל פה באספקלריא המאירה, והודיע דרכיו למשה באותו המעמד, אבל לא כן מי שלא עמד בסוד ה' ואין אתו יודע עד מה מדרכי וגדולת וגבורת וחכמת בורא יתברך, אף אם ירבו כחול מספר האנשים הבאים בשם ה' לספר בשבחו יתברך, ומה יושיע זה להתיר בשבחו יתברך כיון שאין יודעים לשבח, ומה בכך שהמשבחים הם רבים, הלא רבים שאינם יודעים לא ידעו ולא יבינו אפס קצהו ושיחה קלה של יודע אחד, באלף אלפים של כסילים לא ימצא חכם אחד, באלף אלפים אינם יודעים לא ימצא יודע אחד".

ואפשר להבין על פי זה שמכיון שאין לנו דעת לכך תיקנו לנו אנשי כנה"ג.

נביא רעיון נוסף שבעצם "נוסח התפילה" בא לאחד את קהילות ישראל, רעיון זה מובא בספר נתיב בינה ח"א לר' יששכר יעקבסון (הוצאת "אמנה" י-ם תש"ך עמ' טז-יז).

"הערות מהערות מאלפות על ביטול ה"חידוש" בעמידה, אנו מוצאים בחוברת "התפילה במחשבת חז"ל" מאת הרב ד"ר יוסף היינמן. הוא כותב לעניננו: "… אין אנו נוהגים עוד ל"חדש דבר" בתפילתינו. והנוסח שנקבע בימי הגאונים … הפך לנוסח של חובה בכל הקהילות ישראל. אמנם לפי פסק ההלכה שבשו"ע מותר לו ליחיד "להוסיף בברכותיו" (או"ח סי' קי"ט) והמתפלל "תפילת נדבה" אף חייב "לחדש בה דבר" (שם סי' ק"ז), אלא שאין אנו רגילין לעשות כך; ואף המוסיף בקשה לחולה שבתוך ביתו וכד' משתמש בדרך כלל בנוסחים המודפסים בסידורי תפלות למטרות כאלה … אין כאן המקום לעמוד באופן יסודי על גורמי התפתחות זו, מצורת תפילה שבה יסוד החידוש לא נפל בחשיבותו מיסוד הקבע לתפילה שנקבעה כולה מילה במילה. אך נציין כמה מהם בקיצור. כמו שהתושבע"פ, כך גם התפילה נכתבה במרוצת הזמן, וסידור התפילה הכתוב השפיע השפעה רבה בכיוון לקביעות וליציבות הנוסח. יתר על כן: מי שהיה זקוק לסידור תפילה, כל שכן שלא היה עוד בידו לחבר תפילות או לחדש בהן באופן חפשי בלשון הקודש, ואף על פי שמותר מן הדין להתפלל בכל לשון, הרי ידוע שרוב קהילות ישראל בכל הדורות סירבו להשתמש ב"היתר" זה והקפידו להתפלל אך ורק בעברית. הוויתור על ה"חידוש" לטובת נוסח של קבע הוא המחיר ששילמו ברצון עבור אדיקותם בתפילה בלשון הקודש דווקא. ואם יש בכך אולי משום הפסד לגבי תפילתו של הפרט, שנעשתה פחות ספונטאנית ופחות אינדיווידואלית, הרי יצא שכרו של זה בשכרה של תפילת הכלל, שלה דרושים צורה קבועה ודפוסים בלתי משתנים. את ה"חידוש" הקריבו לטובת התפילה שבלשון הקודש, ששימשה גורם מאחד וליכד בכל קהילות ישראל באשר הם שם".

ונביא לסיום דברי המשנה ברורה5 כנגד ה"מתקנים" בתפילה:

"בכל לשון – ומצוה מן המובחר הוא דוקא בלשון הקודש ועיין בסימן ס"ב ס"ב ובמשנה ברורה שם מה שכתבנו בשם האחרונים בזה וגם עיין בתשובת חת"ס או"ח סי' פ"ד ופ"ו שהאריך בכמה ראיות דמה שהתירו להתפלל בכל לשון היינו דוקא באקראי אבל לקבוע בקביעה תמידית ולהעמיד ש"ץ ולהשכיח לה"ק לגמרי זה א"א בשום אופן עי"ש ועוד מחמת כמה וכמה טעמים נכוחים האריכו כל גאוני הזמן בספר דברי הברית והסכימו שאיסור גמור הוא לעשות כן ולאפוקי מכתות חדשות (בכונתו לרפורמים) שנתפרצו מחוץ למדינה בזה והעתיקו את כל נוסח התפלה ללשון העמים ועבירה גוררת עבירה שדלגו הברכה של קבוץ גליות וברכת ולירושלים עירך וכשם שרוצים להשכיח זכרון ירושלים כן רוצים להשכיח לשה"ק מישראל פן יגאלו בזכות שלא שינו את לשונם הקב"ה ישמרנו מדיעות אפיקורסות כאלו ועיין בבה"ל :".

1 הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ד
2 לר' אלעזר סגל לנדא נכד ה"נודע ביהודה" שם ברמב"ם
3 בספרו תורת חובת הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ג)
4 בהלכ' תפילה פ"א ה"א לאחר שמביא רשב"א בעין יעקב בפרק אין עומדין שאומר שיש ט"ד או טעות מדפיס מביא בהערה דברי הרשב"א את זאת
5 הובא בקובץ מבקשי תורה / תשנ"ג

דילוג לתוכן