ספרים על תפילה

ברכת הנותן ליעף כח

ביאור הברכה

הטור: "הנותן ליעף כח ונתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב ביד הקב"ה עייפה מעבודה קשה כל היום ומחזירה לו בבוקר שקטה ושלוה וע"פ המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו לו בלוי ומקולקל אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב"ה והיא עייפה ומחזירה לו חדשה ורגיעה.".

מופיע בישעיה מ, כט.

ברכה זו נתקנה בסידורי אשכנז (טור) אך כיום גם בסידורי הספרדים נתקן (חוץ מחלק מעדות התימנים). אם כן איך מברכים ברכה זו הספרדים שלא מובאת בגמרא ועוד אומר המחבר: "יש נוהגין לברך: הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראין. הגה: אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה". (סיכום ע"פ שו"ת אוצרות יוסף" בח"ג סימן י).

על תקנת ברכת הנותן ליעף כח

ב"י שואל על הטור איך אפשר לתקן ברכה שלא נוסדה בתלמוד ומצא באגור שראה שמקטרגים על זה. לעומתו יש ראשונים שהביאו מהם: סמ"ג (עשין כג) מחזור ויטרי עמ' נז, אבודרהם שצריך לברך ופסק בשו"ע יש נוהגין לברך: הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראין.

ומביאים הרבה אחרונים שהרא"ש אומר בפסקיו שאין לברך ברכת אשר עובר במעי אימו מפני שלא נזכרה בתלמוד. אך הרא"ש כתב בכתובות (פ"א ס' טו) להלכה דברי בה"ג ברכת אשר צג אגוז לברכה בשם ומלכות, ויש לישב שזה בגלל שתקנו הגאונים (וכן דעת ר' יאיר בכרך בספרו "מקור חיים") וכן הביא שו"ע להלכה ברכת אשר צג (אב"ע סי' סג).

והרב שלום משאש זצ"ל בספרו תבואת שמ"ש (סי' סז) אומר: על או"ח סי' כה (בדין לבישת טלית לפני תפילין) תירץ ב"י תמיהת האגור על חולקים על רשב"י (שבעצם אפשר להבין את הזוהר עפ"י הגמרא) ואיני יודע למה תמה שיש כמה דינים שרשב"י נגד מסקנת הגמרא, והטעם שלא חוששים במקום התלמוד.

ומביא את הכה"ח סי' כה אות עה בלשונו: "כתב הכנה"ג בכללי הפוסקים אות א וז"ל כל דבר שלא הוזכר לא בגמרא בבלי ולא בגמרא הירושלמי ולא דברו בהם הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים ועליהם אנו סומכים בכל דבר אעפ"י שבעלי הקבלה דברו בו אין אנו יכולים להכריח בו למי שאינם נוהגים כדברי הקבלה, הרא"ם ז"ל ח"א והרדב"ז בשו"ת ח"א סי' ח' ל"ו מ"ט ופי' כתב כל מקום שכנמצא הקבלה חולקת עם הגמרא הלך עם הגמרא והפוסקים ואם אין נזכר בגמרא ובפוסקים הלך אחר הקבלה …

וכן הר"י הלוי ז"ל בתשובה סי' מא בשם הר"ש הלוי בכל שהזוהר, ולא חולקים על הרא"ם אלא שהם איך בנ"א יתנהג עם עצמו, לעומת הרא"ם שמדבר שאין מכריחים מי שאינו נוהג בדברי הקבלה.

… והרב משאת בנימין סי' סב וז"ל הדרך השני לילך אחר רוב בנין ומנין הרי לך ס' הזוהר שהוא שקול יותר מכל המחברים שאחר חתימת התלמוד ואם יהיו כל המחברים בכף המאזנים אחד וספר הזוהר לבדו יעלה בכף שניה מכריע את כולם והרי עדיף מרוב בנין וכמ"ש ב"י דאזלינן בתר הזוהר נגד שאר המחברים.

… אמנם בדרכי משה בסי' קמ"א אות ב' וז"ל: "ואין לזוז מדברי הפוסקים אף אם היו דבר הזוהר חולקים עליהם".

… נמצא לפי"ז דהרדב"ז והרא"ם ומור"ם (רמ"א) ס"ל דנקטי פוסקים נגד זוהר לעומת מרן מהר"ש הלוי, ס' היוחסין והרב משאת בנימין: זוהר ומקובלים נגד הפוסקים בכל דבר שלא נתבאר בהדיא בתלמוד.

וכתב בברכי יוסף (סי' מו ס"ק יא) אומר שאם היה שומע על דעת האר"י משום קבלה היה נוהג כן … למרות שב"י מביא רמב"ם סמ"ג ורוקח ולא חש לסב"ל נגד האר"י וע' בן איש חי וישב אות ה נגד סברת האר"י אין לומר סב"ל, ונהגו העולם לברך לפי האר"י (ע' יפה ללב סי' מו אות כה). (ע"כ דברי כף החיים)

… נ"ל דאין השגה כלל (מה שתמה עמק יהושוע על גר"ע יוסף בשו"ת יביא אומר ח"ב סי' כה) דכיון דקיי"ל סב"ל גם נגד מרן, הרי ענין זה עצמו בכלל דאף דמרן גילה דעתו דאין לזוז מדברי הזוהר אף בברכה לבטלה, ואין לומר סב"ל נגד הזוהר, עכ"ז כיון שיש פןסקים אחרים שהביא ביבי"א הסוברים שנוכל לומר סב"ל נגד האר"י, א"כ לא משגיחים בדברי מרן ואומרים סב"ל, שהרי כל כחו של הזוהר שלא נאמר נגדו סב"ל הוא מכח מה שצוה עלינו מרן ז"ל ואנו קיי"ל כהכרעתו, וכיון דקיי"ל דבברכות אין לסמוך על כלל זה, ואנו אומרים סב"ל בכל אופן א"כ הרי זה בכלל, ואמרינן סב"ל גם נגד הזוהר והאר"י נ"ל.

ומרן לא הולך לפי הזוהר אלא כרמב"ם דאין לברך אלא א"כ נתחייב … ובפרט להמון העם מה להם לדקדק ולעשות כדברי האר"י זיע"א, במקום שאינם מקפידים בשום חומרא ומעמידים הדבר בכל ענין על קו הדין, והלואי ואולי יעשו מה שהוא ראוי לעשות, ומה להם בחומרות ודקדוקי האר"י, והאר"י ז"ל עצמו לא מסר דבריו רק למתחסדים המתנהגים לדקדק בכל דבר…

העולה מכל זה, דבדבר שיש מנהג שכבר נהגו כן, אף שיהיה נגד הזוה"ק והאר"י ז"ל המנהג עיקר ואין לומר בזה סב"ל. (ואם אין מנהג, אזי בדבר שנתבאר, ודאי דעבדי' כש"ס, ודבר שלא נתבאר בש"ס, ואם הפוסקים חולקים בו, אזי הזוהר יכריע, ואם כל הפוסקים לצד א', אזי אין חובה ללכת נגד כל הפוסקים ולעשות כזוה"ק, ומי שירצה להחמיר תבוא עליו ברכת הטוב רק שיהיה מן המוצנעים…" (ע"כ מתבואת שמ"ש)

הכנסת הגדולה מביא שמועה שת"ח העיד בפניו ששמע שמרן בסוף ימיו חזר בו ואמר ברכת הנותן ליעף כח בשמומ"ל והכנסת הגדולה דחה שמועה זו.

והחיד"א בברכי יוסף (סי' מו ס"ק יא) אומר שאם היה שומע על דעת האר"י משום קבלה היה נוהג כן, וגם יכול להיות שאם היה מתפרסם שמו נחשב וגם גדולתו לא מהשמים היא, שתורתו דיליה היא.

ולמעשה משום שנתפשט המנהג אצל האשכנזים למרות שלא הולכים עפ"י האר"י. אך זה פסק הרמ"א והלבוש והב"ח ואומר שאין ספק שקדמונים היו גורסים כן בגמרא שלנו והביא כמה ראשונים שסברו כן.

עוד יש ט"ז שאומר שאין לחוש לברכה לבטלה לשיטת ר"ת שסוברים שנשים מברכות על מ"ע שהז"ג ולמרות שלא חיבים בה לא עובר על לא תשא, יש לצרף שיטת רש"י שבח"י ברכות ראוי מן הדין אבל יש רשות להוסיף ולברך על החביב לו.

וכן בסידור ר' שלמה מגמזייא המוסיף יוסיף, והפוחת אל יפחות. למרות שאין להסתמך על זה אך בצירוף שזה הופיעה בכמה גי' בגמ' אפשר להסתמך, והגאון מליובאוויטש זצ"ל בשו"ת צמח צדק וכן הסכימו עוד כמה אחרונים בדבר כמו כף החיים.

ויש לקיים את המנהג גם במקום שאין לומר ספק ברכות להקל וכן הסכימו האחרונים שבמקום מנהג אין סב"ל.

לפי"ז כתוב בילקוט שמ"ש: "מנהג כל העולם חוץ מאיזה מקומות שאין מברכים ברכת "הנותן ליעף כח" בשם ומלכות". והגר"ע יוסף בכל המקומות צריך לברך בשם ומלכות.

דילוג לתוכן