מבנה הברכה

ברכה שאדם מוציא מפיו כולה צריכה לבטא ציפייה הודאה ובקשה לברך את קונה, על כן נתחיל נא להביא מעט מוסר על כך שצריך לברך במתינות ובכוונה (מתוך ההערות ב"ילקוט יוסף").

חשיבות כוונת הברכה ואמירתה במתינות

הלבוש: "שבכל ברכותיו ותפילותיו יכוון שאם לא כן הוי האדם כעוף המצפצף שאין מבין מה שמצפצף".

ובכף החיים הביא: "מעשה רב בגדול א' דאנגיד ושמע בבי"ד של מעלה קול רעש גדול, פנו מקום לצדיק א' שנפטר, וקבלוהו בכבוד גדול, ונתנו לו ס"ת בזרועו, ושאלוהו קיימת מה שכתוב בזה, ואמר הן, קיימת מצוה ראשונה שהיא פו"ר לא להנאתך אלא לש"ש, ואמר הן. אמרו מי מעיד בך, ובאו המלאכים שנבראו מהמצוה אשר עשה עד אין מספר, והעידו בו, זה אומר נבראתי ממצוה זו, וזה אומר נבראתי ממצוה זו וכו',

אח"כ הביאו לו ד' טורים ושאלוהו אם קיימת תורה שבע"פ, ואמר הן. ומי מעיד בך? ובאו מלאכים.

אחר זה שאלוהו נזהרת מלהוציא שם שמים לבטלה, וידום. חזרו ושאלוהו, אשתיק ולא ענה להם ולא מידי, והכריזו אר עדות, ובאו גדודים גדודים מלאכים לבושים שחורים והעידו זה אומר נבראתי ביום פלוני כשהוציא הזכרות כך וכך בתפילה ללא כונה, וזה אומר כך וכו', ויקרעו שמלותם כל הבית דין של מעלה, וגם אני קרעתי. ואמרי טיפה סרוחה איך לא יראת וכו', ונגמר דינו או לגהנם או לחזור ולבא בגלגול ובחר בגהנם מבגלגול", ע"כ.

ולכן כתב בקצשו"ע (ו אות א) "וראוי לאדם שירגיל א"ע לומר את הברכות בקול רם כי הקול מעורר את הכוונה".

כתב בהג"מ (פ"ד מהל' תפילה) "וצריך להיזהר שלא ידלג שום תיבה וכאילו בונה מטבעות, וכן לא יבליעם אלא יוציא כולם בשפתיו".

ובכף החיים (סימן ה אות ו) : "ומזה יש להעיר על קצת בני אדם שמברכים במרוצה, ומגמגמים בלשונם, ואין מוציאים תיבות כהלכתן, ולא די שנהנים מן העולם הזה בלא ברכה, שכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה, אלא שאין זה כבוד המקום שמדברים לפניו בלשון מגומגם שלפני מלך ב"ו אין עןשים כן, אלא שמדברים לפניו באימה ויראה, ק"ו בן בנו של ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה. ואוי לאותה בושה ואוי לב לאותה כלימה. על כן יש להזהר בשעה שמברך או מתפלל שיוציא התיבות כהלכתן ויבין המילות לפחות, ושלטון כל דבר הרגל". ע"כ.

ובאשל אברהם בסימן ה' – "ובשם צידה לדרך דף י' – אעפ"י שאמרו מצוות אין צריכות כונה, הני מילי עשיה אבל תפילה עיקר כונתה בלב, הגיון לבי. וה שנאמר (תהל' פד, ג) נכספתה וכלתה נפשי כו', שאל"כ רק בשר לחוד, גם ציפור מצפצף וכו' יע"ש, ובעל ווי העמודים תיקן בפראנקפורט דמיין חבורות שילמדו סדר תפילות סליחות ופיוטים פירוש המילות לפחות יע"ש …".

לקט פירושים על חלקי הברכה

ברוך

"רגילים לתרגמו לשון שבח והלול וי"מ אותו "מן להניח ברכה אל ביתך, וברך את לחמך" לשון תוספת וריבוי. והוא תואר אליו יתברך, להיות תואר אליו יתברך, להיות כולל כל הברכות ומשפיע שפעת טובה לזולתו…" (עיון תפילה לג"ר יעקב צבי מקלנבורג בעל ה"כתב והקבלה").

ברוך אתה

 "נראה שרבותינו ז"ל לא הבדילו בפתרון בין ברכת ה' לברכת הדיוט ענין שתיהן אצלם חשק המברך לתוספת טובת המבורך וחפצו אושרו לא כמו שאומר בפי ההמון … ה' מעונין בשבח והתהילה ב"מ קיד. ושכב בשלמותו וברכך יצא הקדש שאינו צריך לברכה, ברכת ר' ישמעאל כה"ג ברכות ז. אבל האמת כי גם ברכת ה' ענינה גלוי חשק המברך לראות בתוספת טובתו כי תתגדל ויתרבה מלכותו בעולמו.. כי אשרי המלך שמלכותו מאושרת (עיון תפילה מאוצר התפילות).

ובספר "סדר היום" מביא: "רומז למקור הרכות עם הברכה … ואע"פ מלת הברוך מורה אם הזכר והבריכה היא המקבלת אפ"ה אין חשש שאע"פ שהיא נקבה מקבלת היא ממה שלמעלה הימנה הרי היא דוג' הזכר להשפיע ולהשגיח על מה שלמטה ממנה".

פירוש נוסף מביא הרש"ר הירש: "ברוך אתה – ההווה אומר: הריני מודה למלא רצונך".

ה'

בעל שו"ע מביא את הכונה הפשוטה שכולנו מחויבים בה.

"כשיזכיר השם, יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה והוה ויהיה".

נתחיל לבאר את כוונתו של כתיבתו ולאחר מכן בלשונו.

כוונת כתיבתו

מורה נבוכים ח"א פרק סא: "כל שמותיו יתעלה המצווים בספרים כולם נגזרים מן הפעולות, וזה מה שאין בו נעלם, זולתי שם אחד והוא יוד הא ואו הא שהוא שם המיוחד לו התעלה, ולפיכך נקרא שם מפורש, ענינו שהוא מורה על עצמו יתעלה שאין בו שיתוף, אבל שאר שמותיו הקדושים כן מורים על שיתוף, (כגון: רחום חנון שאלה דברים מופשטים.

מפני שהם נגזרים מפעולות ימצא לנו כמום…

ולא יקרא שם המפורש בשום אופן זולת".

ור' יצחק ב"ר חיים מפאלג'י בספרו "יפה ללב על שו"ע סימן ה' אות ב –

"שמכוין היה הווה ויהיה ר"ל שהוא נעצמו מלך וכשברא עולם ובנ"א מלך עליהם מה שאין כן מקודם שהיה מלך לבדו ולא מולך על שום כי לא היה על מי למלוך וה' ימלוך היינו לעתיד שכל העולם יאמינו וימליכוהו עליהם …".

הספורנו בשמות כ, ב אומר: "לבדי, הוא ה', הנותן מציאות, הקדמון, הנודע אצלך בקבלה ובמופת.

הנותן מציאות- זהו בעצם נתינה אין סופית של החייאת העולם בכל רגע ובכל תנועה. אין אדם נוקף אצבע מלמטה אם לא מכריזים עליה מלמעלה". בהגהות על הספורנו של מוסד הרב קוק מבאים את האברבנל שאומר: "לכך קרוי ה' – הנותן הויה לכל נבראים".

נביא דוגמא להבהרת הענין בתיאטרון בובות נראה שהבובות זזות מעצמם, ומשם אפשר לקחת מוסר שבשטח נראה שאנו פועלים עושים, כמו הבובות אבל למעשה יש תמיד את מי שמזיז את החוטים מלמעלה.

נסביר זאת מהספר עיון התפילה לבעל הכתב והקבלה:

"… והוא סוד ה' המפורש אינו כדעת המפרשים היה הווה ויהיה, אלא נמצא וקים, ופירוש קריאתו אדון הכל… וכן העיקר לפי עומק הדין ואין להרהר כלל על כתיבתה… (גר"א) והנה שם אדון בכל הכינויים בלשון רבים… ולהבדיל בין שם הקודש לשם חול יבוא שם הקודש תמיד בקמ"ץ, ובא בלשון רבים ליחיד ע"ד הגדולה והרוממות, ר"ל כמו שבא לפעמים דרך היחיד לרבים להורות על התאחדות הריבוי ככה יבוא כאן ניקוד הרבים להוראת על ריבוי האחדות כי אחדות אדנותו ית' מתפשטת על כל פרט מפרטי הנבראים".

ברוך אתה ה'

מדוע בתחילה מדבר בגוף הברכה בלשון נוכח ולאחר כן בלשון נסתר?

נביא בתחילה את אבודרהם לתרץ סתירה זאת.

"וכ' אבן הירחי נשאלתי על ענין הברכות שבהתחלתן מדבר כלפי ה' כאילו הוא כנגדו ובסופן כאילו אינו כנגדו במדרש (שו"ט טז) וטעם כולם ממה שנא' (תהילים קיט, פז) שויתי ה' לנגדי תמיד כי שמזכיר את ה' ואו' ברוך אתה ה' הוא עומד לנגדו וכיון שאו' אח"כ מלך העולם נמצא שאינו כנגדו שר"ל אותו אלוהינו שהוא מלך העולם הוא קדשנו במצותיו וצונו לעשותם.

והריב"א כ' שהטעם שתקנו הברכות בל' נוכח ונסתר מפני שהקב"ה נגלה ונסתר נגלה מצד מעשיו ונסתר מצד אלקותו. וגם הנשמה נראית ונעלמת לכן הנפש מברכת בנוכח ונסתר כמו שנא' ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדושו (תהל' קד א) ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאוד וגו' עוטה אור כשלמה וגו' מגערתך ינוסון. והברכה היא בדיבור הפה ומחשבת הלב. הלב נעלם והקול נשמע והאדם המורכב גוף ונשמה וראוי לו לידבק בקונו ולעמוד נכחו תמיד מצד נשמתו אלא שאינו יכול מצד גופו לכך ברכותיו נכח ונסתר וזה הטעם נכון הוא יותר מהראשון".

ויש הסבר נוסף בכלבו ס' א – "על שבתחילה מדבר לה' בלשון נוכח ברוך אתה ואחר שלא נוכח שאומר אתה קדשנו ולא קידשתנו מסמיכות הפסוקים באשרי (קמה י- יא)".

הפסוקים הם אלו: " יודוך יהוה כל-מעשיך וחסידיך יברכוכה כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו:" בתחילה ידוך חסידך לשון נוכח ואחר כך אף מי שלא נוכח כדברי האבן עזרא (שם): ומה היא ברכת חסידיך שילמדו כבוד מלכותך לאשר לא ידעוך.

אלוהינו

בשו"ע מובאת החובה שכולנו צריכים לכוונה והיא:

ובהזכירו אלקים, יכוין: שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם.

נבאר את השו"ע על פי דברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ב פ"ו מהדו' הרב קאפח): "וכבר ידעת כי אלוהים שם הדיינים "עד האלוקים יבֹא דבר שניהם" (שמות כב, ח), ולפיכך הושאל שם זה למלאכים, ולה' מפני שהוא דיין על המלאכים, ולפיכך אמר כי ה' אלוהיכם (דברים י, יז) וזה מדובר לכל מין האדם … וגם לא יתכן שתהא הכוונה בכך שהוא יתעלה אדון על כל מה שחושבים בו אלהות מן האבן והעץ, כי אין תפארה ולא רוממות מכך… אלא הכוונה שהוא יתעלה הדיין על הדיינים כלומר המלאכים ואדון הגלגלים … לפי שלא תמצא כלל פעולה שיעשנה ה' כי אם על ידי מלאך. וכבר ידעת כי עניין מלאך שליח, נמצא שכל מוציא פקודה לפעל הוא מלאך… אמר בו הכתוב שהוא מלאך אם היתה אותה התנועה מלוי רצון ה' אשר נתן בו כח שהניעו אותה תנועה…".

לפי זה נבין שבעל הכוחות כולם הכונה היא שהקב"ה אחראי על כל הכוחות שעושה אותם באמצעות המלאכים.

נביא לכאן את פירושו של בעל הכתב והקבלה:

"הדעות מתחלפות מאוד בביאור זה, ולדעת הגר"א הוא ע"ש השגחה בתחתונים במעשיהם, ושורש להוראה הראשית שבשם אלוקים שהוא ענין השגחה בתחתונים.

נ"ל – כי לענין ההשגחה וההבטה על הדבר צריכים לעמוד נוכח אותו הדבר, ככתוב (משלי ה, כא) כי נכח עיני יהוה דרכי-איש וכל-מעגלתיו מפלס, וכן אמר המשורר האלוקי שויתי לה' לנגדי תמיד, כי זהו מעלת הצדיקים באמת לשער בנפשם תמיד… וכאילו השכינה עומדת תמיד נגד פניהם ורואה את מעשיהם…

והמתרגם אלוקים אינו לפי המילה עצמה, גם שם אלוקים יורה על מידת הדין… כמ"ש התחיל לבנות את עולמו במידת הדין שנאמר בראשית ברא אלוהים…

והנה בהזכירינו את השם אלוקינו אנו מאמתים כי כל המעשים מראש ועד סוף גלוים לעיני כל יתברך שמו לעד, לא כמו שישבו הטועים שאין כבודו להשגיח על בני אדם… ולא כאותם בוערים שאמרו (תהילים צד, ז) ויאמרו לא יראה-יה ולא יבין אלהי יעקב …

ואע"פ שהוא טהור עיניים מראות ברע, אין הדבר בנעלם ממנו, וכמו שאמר המלך החכם

שאול ואבדון נגד ה' אף כי-לבות בני-אדם (משלי טו, יא) … ונוהג בריותיו ברחמים ומאריך לרשעים שישובו ויחיו, אשרי האיש אשר כל עת נישאו שם אלוקים על שפתיו ישים אל ליבו תמיד את המכוון בו, והיא הכוונה פשוטה והוא יסוד ושורש העבודה".

אבודרהם מציין פסוקים שמתוכם נבין את משמעות אלוהינו: ע"ש (שמות כ, ב) אנוכי ה' אלוהיך שאמר הקב"ה, וע"ש שמע ישראל ה' אלוהינו (דברים ו, ד)

נביא אם כן קצת הפירושים שעל פסוקים הללו (ולבסוף דברי הרש"ר הירש על פס' הראשון):

משמות: הרמב"ן: "והוא אלקים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלקים להם, שחייבים לעבוד אותו".

מדברים: רש"י: "ה' שהוא אלהינו עתה ולא אלהי האומות ד"א הוא עתיד להיות ה' אחד שנאמר (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ונאמר(זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

מבראשית: רש"ר הירש: "אנחנו מוצאים את השורש "אלה" בכינוי הומז בלשון רבים: "אלה" אולם רעיון הכינוי הרומז בלשון רבים הופך תמיד את הריבוי לאחדות: הרבים העומדים מולינו מתאחדים בכינוי עושים לכלל. וכך, שעה ש"אלה" מציין את ריבוי העולם הנגלה, מציין שם "אלוק" את היחיד והמיוחד, אשר כוחו ורצונו מאחד את הריבוי והופך אותו לאחדות אחת. באמצעותו, בעצם היחס של הרבים אל היחיד, הופכים את הרבים לאחד וכלל ונעשים עולם אחד. נמצא פירוש "אלוה": ריבון העולם המשליט בו סדר יש לו חוק ומשפט".

מלך העולם

"הוא מלך סתם שמכוחו ברא הבורא את העולם וז"ש ה' בחכמה יסד-ארץ כונן שמים בתבונה (משלי ג, יט) שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות בחכמה יסד ארץ שהוא המלכות להנהגת התחתונים שיהה הכל בידה וברשותה כונן שמים וארץ…" (סדר היום).

בעל הכתב והקבלה:- … למוליך עמו במדבר… שהוא לשון הנהגה … נטעם מלך העולם, הוא ית' מוליך ומנהיג את העולם דכמו שבתחילת הבריאה הוא בראם והמציאם מאין, כן הוא מנהיג סדרי העולם עד שיתקשר, מציאות הנמצאים זה עם זה והתקיימו, וכל ימי ישות הברואים כל ימי עולם אין להם קיום … ואילו היה הוא ית' מסלק מן העולם כח השפעת הנהגתו אותם אף רגע אחת, ברגע היו כולם אפס ותוהו, כי קיום העולם וסידורי כל הברואים התלויים בכל עת ידוע ברצון הבורא ית', ואין לו דמיון עם בנין האדם שיש לו קיום שם אחר אשר הוסר ונסתלק ממנו כח הבונה הסר דעת המינים.

אבודרהם ע"ש "ומלך עולם" (ירמיהו י, י).

נביא מעט פירושים על הפסוק:

רש"י: מלך עולם לכך יכול לאמת דבריו אבל בשר ודם אומר לעשות ומת או תשש כחו או יורד מנכסיו ואין בידו לקיים.

מצודת דוד: והוא מלך מושל על כל העולם.

מלבי"ם: מצד עצמו אינו כאלהי הגוים שהם פגרים מתים כי הוא מקור החיים, ומצד ההנהגה היוצאת ממנו הוא מלך עולם, כי הוא מנהיג ושולט על הכל.

ומובא בספר ממזרח שמש/ הרב לווענשטין (עמ' תלא).

"והחפץ חיים ז"ל מפרש את הפסוק "רחש לבי דבר טוב", ומהו הדבר טוב? "אומר אני מעשי למלך", כי כל מעשה שעושה חושב קודם אם זהו למלך, או לאו, ואז יוכל להצליח כשבוחן תמיד מאיזה כח הוא עובד אם השריש בעצמו היסודות או שהולך כסומא בארובה…".

אשר

– מלשון אשרי ואושר (הוריות י:) וזהו אשר קדשנו לחוש את האושר במצות. (הגדה של פסח "ארזי הלבנון").

קדשנו במצוותיו

– בספר הבהיר ומאי טעמא אשר קדשנו וצונו ולא אמרינן קדשתנו וצויתנו מלמד שחי העולמים כלולין בו המצות כולן וברחמיו עלינו נתנם לנו כדי לקדשנו בהם (רבינו בחיי שמות כ, א).

הקדושה עצמה היא בעצם ליחד לקשר את האדם את האדם עם מישהו (כמו באירוסין שהאישה מיוחדת לאדם אחד ומופרשת מכלל השאר (היכולים להתקשר איתה) "הרי את מקודשת לי…") כביכול אנו בכל ברכת המצוה לפענ"ד אנו מתחברים כביכול עם השכינה.

ואולי זה כונת בעל סדר היום: "קדשנו בסוד בחכמה ובינה והם הנקראים קדשים הוא קדש והם קדשים ומכחם בא ליקרא גוי קדוש ולהקרא קדוש ישראל".

הרב משה בלוי ב"משנת משה" על הגדה של פסח מסביר מדוע הברכות הם בלשון רבים:

"איתא בספר חסידים (סי' תתל"ט): כל התפילות והברכות תוקנו בלשון רבים שאילו נתקנו בלשון יחיד היו נראים כאילו לשוא, כי איך יתכן שהעבד יאמר אשר בחר בי מכל לשון וקדשני במצות ח"ו, ולכן כשברכה תוקנה בלשון רבים זה לא קשה ע"כ. ולי נראה טעם על נוסח הברכה בלשון רבים על פי מה דאיתא (במדבר רבה יא ,ז): גדול שלום שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום שנאמר (תהלים כט) ה' יברך את עמו בשלום אף בברכת כהנים אחד כל ברכות סיימן בשלום וישם לך שלום לומר שאין הברכות מועילות כלום אלא א"כ שלום עמהם ע"כ וכ' שם ב"ענף עץ אבות" בשם הספר "זרע אברהם": שתכלית האיש הישראלי לקיים דווקא כל תרי"ג מצוות ומה שהוא הנמנע בידו מלקיים מקיים על ידי כללות ישראל… (בשם השל"ה) אמר הלל לאותו הגר מה שאתה שונא לא תעשה לחברך, והיינו ואהבת לרעך כמוך, וזו היא כל התורה כולה כי בהיות כל ישראל שרויים באהבה ובאחדות הכן נאחד אותם, אז – ורק אז – כולם נחשבים ליחידה אחת, ועד כדי כך שאם זה מקיים מצוה זו וזה זו נחשב לכל אחד כאילו קיים את כל המצוות כולן…".

במצוותיו וצונו

לכאורה מילת במצוותיו הוא מיותר שהיה מספיק לומר אשר קדשנו וצונו אך הענין הוא שעיקר קדושת המצוה איננה כשר עושה האדם לאיזה תועלת ויחול שכר או לשם כשרון המצות שכן מחיבם השכל. רק שלימות העבודה לעשות מצד כי כן צוהו הבורא מבלי להבחין כלל אם היא מושכלת ואם היא גורמת תועלת. זהו אשר קדשנו במצותיו לעשות המצוה מצד שהיא מצוותיו. (פירוש מנחם יצחק בסידור הגר"א).

וצונו

והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור (דברים יז, א) רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך(שם לב, ז) (שבת כג.).

על / ל 

נראה (רא"ש מסכת פסחים פרק א סימן י),ו"מה שחלקו במטבע ברכות יש מהן שתיקנו בעל ויש מהן שתיקנו בלמ"ד ר"ת ז"ל היה נותן טעם לדבר דכל מצות דנעשות מיד שייך לברך עליהן על כגון על מקרא מגילה על הטבילה על נטילת ידים על הפרשת תרומה על אכילת מצה על אכילת מרור אבל להניח תפילין להתעטף בציצית ולישב בסוכה יש בהן שיהוי והלשון מורה על כך להיות מעוטר בתפילין ולהיות עטוף בציצית ולישב בסוכה לאכול ולטייל כל היום ולהדליק נר חנוכה יש שיהוי במצותה כדאמרינן בבמה מדליקין (דף כא ב)".

—–

(לתוספת עיון ע' שד"ח ח"ה עמ' 67 טור א – שעושה שם גם חילוק בגוף המחויב במצוה כמו שבחנוכה מחויב אותו אדם עצמו וכד').

דילוג לתוכן