ספרים על תפילה

פרשת במדבר – פדיון הבן וברכתו

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם: וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי ה' תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר ג, מ-מא)

הגמרא בבכורות (ד:) אומרת על כך:

"איתמר (=נאמר), ר' יוחנן אמר: קדשו בכורות במדבר, וריש לקיש אמר: לא קדשו בכורות במדבר; ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר דרחמנא אמר ליקדשו, כדכתיב: (שמות י"ג) קדש לי כל בכור, וריש לקיש אמר לא קדשו בכורות במדבר מדכתיב: (שמות י"ג) והיה כי יביאך וכתיב בתריה והעברת, מכלל דמעיקרא לא קדוש; איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: עד שלא הוקם המשכן – היו במות מותרות ועבודה בבכורות! אמר ליה: באותן שיצאו ממצרים, הכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי, בן שנה בר מיעבד עבודה הוא? ודקארי לה, מאי קארי לה? הכי קא קשיא ליה: אי אמרת בשלמא דלא פסיק קדושתייהו – הנך דמעיקרא נמי לא פקעא קדושתייהו, אלא אי אמרת דפסק קדושתייהו – הנך דמעיקרא נמי פקעא ליה קדושתייהו! ואידך: דקדוש – קדוש דלא קדוש – לא קדוש".

מסביר את הגמרא ר' מאיר דן פלאצקי זצ"ל בספרו כלי חמדה (במדבר עמ' 4): נראה שלפסוק קדש לי כל בכור, יש ב' פירושים:

א' שנתקדשו קדושת הגוף לעבודת הקרבנות כמו כהנים ולוים.

ב' שקדשו קדושת דמים, כמו שכתב הספורנו: "קדש לי כל בכור (יג, ב)- שיתחייבו כלם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון היו אסורים לעשות כל מלאכת חול". נאמר לפי סברת ר' יוחנן שסבר שקדשו בכורות במדבר, שכיון שלא חלה קדושת בכורות אחרי המדבר אז גם נפקע הקדושה מיוצאי מצרים וזה נאמר על קדושת העבודה,.שהיא קדושת הגוף. מה שאין כן בקדושת הדמים שנתקדשו להיות פודים אותם מן ההקדש, משום שנצלו ממכת בכורות, אם כן אמר ר"ל שנפקעה הקדושה מבכורי מצרים ללא פדיון. לכן ר' יוחנן לא מקשה על ר"ל מקדש לי כל בכור שזה נאמר רק על קדושת דמים כספורנו, ולכן מקשה ר' יוחנן שמבואר שעד שלא הוקם המשכן היתה העבודה בבכורות, ולכן מוכרח שקדושתם היתה קדושת הגוף, כדי שיוכלו לעבוד במשכן (וע"ש באורך).

מה קרה לפני הקמת המשכן ומה היה חלקם של הבכורות?

על כך נחלקו הדעות – אביא מקצתם:

בעלון מאורות דף היומי מביאים שהרב צ'צ'ק זצ"ל, הגיע למסקנה מעניינת מאד כדי לפתר את סבך השאלות. מיני בריאת העולם, הבכורים עסקו בעבודת הקרבנות, הן בכורים מאב והן בכורים מאם, והן מי שהגיעו למעמד בכורה מכח דרגתם. נוכל להיווכח בצדקת טענה זו ממכת בכורות. בעת שהקב"ה הכה את בכורי מצרים, מתו הן הבכורים מאב והן בכורים מאם, ומשום כך תענית בכורות שבערב פסח מיועדת לבכורות מאב ובכורות מאם.

בעל משמר הלוי (זבחים סי' א) אומר: שקודם עבודת הקרבנות לא היתה מוטלת על הבכורות, אלא שאיש זולתם לא היה רשאי לעבוד. אולם בעת יציאת מצרים הוטל התפקיד על הבכורים מאם כמאמר הפסוק "הקדשתי אתם לי" ולאחר מכן הועבר החיוב לשבט לוי.

בעל תפארת ישראל (זבחים פי"ד מ"ד) מסביר: שעבודת קרבנות צבור היה בבכורות. כמ״ד וישלח את נערי בני ישראל. אבל קרבנות יחיד היו קרבים בבמה מכל יחיד שירצה. שהרי מצינו האבות שהקטירו בבמה אף שלא היו בכורות ולא מצינו שנאסר אח״כ.

מדוע הברכה היא "על פדיון הבן"?

התשובה לכך נמצאת בשו"ת הריב"ש סי' קל"א: "נראה הטעם, לפי שאינה דומה לאותן המצות שהם בלמ"ד, כגון ציצית ותפלין וסוכה, לפי שזו נעשית בסיוע הכהן, שמקבל הפדיון, ולפי זה, אף פודה עצמו מברך בעל. וכן היא בעל, אף בפודה עצמו, בס' המצות מקוצ"י; וכן בספר יו"ד (בסי' ש"ה). אלא שבפודה עצמו אמרו: על פדיון הבכור, שאין לומר הבן, שאינו פודה בנו. ולדעת הר"ם ז"ל בנסח הברכה: שבאב הפודה, אומר בעל, ובפודה עצמו, אומר בלמ"ד; אפשר לתת טעם: לפי שבאב, אפשר להעשות מצוה זו על יד הבן כשיגדל, וכשיגדל, אז אי אפשר לעשותה אלא על ידי עצמו. וגם, שאם היה לו לפדות עצמו ובנו, קיי"ל (קדושין כט), דהוא קודם לבנו, דאלמא, עקר המצוה בעצמו, אלא שבקטנותו אי אפשר. ומה שלא תקנו בפודה בנו לברך: על פדיון הבכור, זהו להפריש בין פודה בנו לפודה עצמו, ואין בזה שום חורבא".

לעיון נוסף בברכה זו ראה בליקוטי פנחס על פדיון הבן בסע' י.

דילוג לתוכן