ספרים על תפילה

פניני הגדה של פסח

להורדת קובץ 4 עמודים מעוצבים על ההגדה

קדש

ירמוז … דהקדש מפקיע מידי שעבוד (אדם שמקדיש דבר לשמים אם הוא חייב לאדם מסוים אותו דבר שהוקדש מופקע מהשיעבוד לאותו אדם) וה' ברחמיו קדשנו במצותיו בפסח ומילה. והדמים מודיעים כי קדש ישראל לה' כי דם פסח הוא עיקר שהכל תלוי בו לפרוש מעבודה זרה לזבוח את תועבות מצרים ולדונו בשריפה (ששרפו את העבודה זרה שלהם) אינו אלא צלי ודינא דגזירות מתבטלין, ועצם לא ישברו בחוצות ישליכו וכדי ביזיון לאלוה של מצרים וכמו שהאריכו בזוהר הקדוש וכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה. ושבחא דאתיא ממילה הנה גם הברית חותמא דמלכא נחתמין למלכות שמים הוי"ה מלגאיו (=מבפנים) שד"י מלבר (=מבחוץ) והיו קדש וזה טעם יציאת מצרים לפני הפרק, כי ישראל קדושים ויקדשו ולהיותם מקראי קודש זכר ליציאת מצרים כי הקדש מתיר אף מפקיע שעבודם. (שמחת הרגל לחיד"א)

כרפס

כתב רבינו מנוח בספר המנוחה (פ"ח מה' חו"מ ה"ב) דאנו נוהגין בכרפס זכר לכתונת הפסים שעשה יעקב אבינו ליוסף אשר בסיבתה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. (סמיכה לחיים למלבי"ם)

יחץ

רמז דישראל יצאו ממצרים בחצי הזמן  (שמחת הרגל לחיד"א)

מגיד

איך צריך לספר את סיפור יציאת מצרים שבהגדה לעומת כל יום?

ונראה לומר שיש ג' חילוקים בין המצוה של זכירת יציאת מצרים להמצוה של סיפור יציאת מצרים. א) לקיים מצות זכירה אין צריך להזכיר אלא לעצמו אבל בסיפור יציאת מצרים המצוה היא לספר לאחר דרך שאלה ותשובה כדכתיב "והיה כי ישאלך בנך" וגם הפסוק "והגדת לבנך" וגו'. בהגדת הבן שואל מה נשתנה והאב משיב עבדים היינו, והלכה הוא שאפילו אם הוא אחד לבדו צריך לשאול לעצמו ולומר עבדים היינו בדרך סיפור לאחר. ב) בסיפור צריך המספר להתחיל בגנות ולסיים בשבח, ולקיים מצות זכירה סגי בזכירת יציאת מצרים לחוד, ג) מצוה לספר טעמי המצוות של אותו הלילה כמו שאמרו רבן גמליאל אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור. פסח על שום מה וכו'. דברים אלו נמצאים ברמב"ם פ"ז מהל' חו"מ מצות עשה מן התורה והגדת לבנך וגו' ועוד שם בהרמב"ם בהל' ב' מצוה להודיע לבנים שנאמר והגדת לבנך לפי דעתו של בן אביו מלמדו כיצד אם הוא קטן או טפש וכו' ואם הבן גדול או חכם וכו' וצריך לעשות שינוי כדי שיראו הבנים ויאמרו מה נשתנה וכו' … (ר' חיים מבריסק על הש"ס עמ' קסא)

הא לחמא עניא

יש לפרש אחר שאנחנו עתה בגלות מה גם עתה אנחנו בגולה אלא שמכל מקום עתה בידינו לקרב גאולתנו ע"י מצות צדקה שאנו אומרים כל דכפין ייתי ויכול ובזכות זה השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. (חת"ס על ההגדה)

הא לחמא עניא

רבו הטעמים למה בא בלשון התרגום ואענה חלקי למטעם מידי (= דבר) והוא כמ"ש מוה"ר בספר מת"ל (= מדרש תלפיות) ענף גרים … על מה שאמרו רז"ל דהקב"ה חלק כבוד לתרגום בתורה 'יגר שהדותא' … והוא דומיא דגרים דחלק להם כבוד לכתוב להם לתת לו לחם ושמלה כי ר' עקיבא היה קורא למלבושיו מכבדותי והכונה כיון דלגרים יש להם אחיזה בתרגום חלק הכבוד לתרגום לכתוב בתורה לרמוז דגם כל המתגיר אני מכניסו אל הקודש ומזה הטעם שמו"ת (שנים מקרא ואחד תרגום) דישראל בני בכורי ובכור נוטל פי שנים והגרים הבאים אחריהם חלק אחד עכ"ד. ולפי ד"ק (= דברי קודשו) יוטעם יותר דרע"ק דהיה בן גרים נאה לו הדרשה של התרגום דקריה למאני מכבדותי מעין מה שפי' ר' האר"י בדרשת את לרבות ת"ח דשייך לרע"ק דנכנס במקום השכינה כיע"ש … דאי בגאולתמצרים קבלו גרים משום דיש אחריה גלות אך לעתיד לבוא דהוא גאולה שלמה אינן יכולים לקבל גרים … וכי תאמר בלבבך למה בא בלשון תרגום לעז דהקב"ה חלק כבוד לגרים ובגאולה זאת קבלו גרים וקדשו במצותיו כל דכפין ייתי ויכול גדרמזו כל ישראל לרבות הגרים … לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין ואין מקבלים גרים. כי אם למה שהיו עד שעת הגאולה האחרונה … (אברהם אנכי ח"א עמ' עא לרב אברהם פאלג'י)

מה נשתנה

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות וגו, לפי שבלילה הזה אנו עושים עניינים המורים על היותנו בני חורין ועושים עניינים אחרים להפך מורים על היותנו עבדים נכנעים בזויים ושפלים,.כי הנה בכל הלילות אין אנו נוהגין לטבל קודם הסעודה אפילו פעם אחת והלילה הזאת ב' פעמים וזה מורה על היותנו בני חורין כיון שאנחנו אוכלים המאכל עם תקוני הטבולים כי זהו ממעדני החשובים ומצד אחר יראה ההיפך. שבכל הלילות אנו אוכלין החמץ או מצה כל אדם כפי רצונו מבלי חיוב והלילה הזה כולו מצה בחיוב וזה מורה על העבודה שהמצה הוא לחם עוני ומאכל העבדים והעמלים כמו שפירש רש"י. וכן בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות בתבשיל מרוקח ובפת ובלילה הזה כולו מרור כמו שהו חי ולא מבושל ומבלי פת וזהו גם כן סימן עבדות ועניות גדול. עוד נעשה בהפך זה שבכל הלילות אנו אוכלין וכו כולנו מסובין וזה יורה על היותנו בני חורין כיוון שאנחנו כקטן כגדול אוכלין בהסבה בכבוד גדול ולפי שעל פי שני עדים יקום הדבר הביא על העבדות שני עדים ההם ועל החירות השנים האחרים: (אברבנל)

עבדים היינו לפרעה במצריים

הם ג' דברים: א' שהיינו עבדים, ב' לפרעה שהיה מלך קשה, ג' במצרים שהיא מדינה קשה. וכנגדן אמר גם כן ג' דברים. א' ויוציאנו ה' הוא נגד פרעה שעשה עצמו אלוה, ב' אלקינו הוא כנגד עבדים שעכשיו הוא אלקינו ולו אנחנו עמו ועבדיו, ג' משם נגד מצרים. ביד חזקה פירוש בעל כרחם כלומר על ידי המכות הוכרחו להניח לו לצאת והוא קאי (=עוסק) על המכות שעשה להם. ובזרוע נטויה הוא באתגליא לעין כל ולא כמו שבורחין משם, כמה שכתוב בעצם היום הזה כו' ובני ישראל יוצאין ביד רמה. וזה שאמר אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות, לכאורה נראה שיש בזה מלות כפולות ושונות, אך הוא כמו שכתוב: "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם" הוא נגד "ויוציאנו ה'" שהוא נגד פרעה, "מארץ מצרים" הוא נגד משם שהוא נגד מצרים כמו שכתוב למעלה. "מהיות להם עבדים" הוא נגד "אלקינו" שהוא נגד עבדים היינו "ואשבור מוטות עולכם" הוא נגד "ביד חזקה" כמו שכתוב ואולך אתכם קוממיות שהוא באתגליא (=בגלוי) והוא נגד "ובזרוע נטויה" וכנגד אלו ה' דברים נתן לנו ה' חמשה דברים פסח מרור מצה ב' טיבולין. פסח נגד פרעה שעשה עצמו אלוק והוא נגד ויוציאנו ה' שפסח ה' כו', מצה היא נגד מצרים כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, ומרור נגד עבדים שמררו את חייהם, וב' טיבולין נגד ביד חזקה ובזרוע נטיה דהיינו טיבול א' להמית הקפא הוא נגד מכת מצרים להכניעם, ואחד דרך חירות נגד ובזרוע נטויה (גר"א)

ואפילו כלנו חכמים

שאין סיפורי התורה הקדושה,כספורי בני אדם כאין בהם רק ידעה שטחית לבד.אבל דברי תורה נמשלו לדד,מה דד זה כל זמן שתינוק ממשמש בה מוצא טעם חלב,אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא מהם טעם חדש (עירובין נ"ד).על כן כל מה שהוא חכם יותר יש לו ..נרחב להרחיב הדברים ולהבינם יותר וכל המרבה לספר ביציאת מצריים הרי זה משובח , וגם כי הוא לאות שהוא מבין ערך עצמו ועל גודל שלימותו, אשר כל זה נשמך לו מיציאת מצרים.

(שיח יצחק לר' יצחק מלצאן – גאולת עולמים)

ואפילו כלנו חכמים

… כי היו נוהגין אז בלילי שבתות ויו"ט לדרוש, ובליל פסח צריכין לבא מהר לביתם כדי שלא ישנו התינוקות וישאלו ובזה יבא לספר ביציאת מצרים יע"ש, וזה שאמר ואפילו כולנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה וצריכים אנו להתעכב בבית המדרש כמו בלילי שבתות ויו"ט לשמוע את הדרשה על כל את בליל פסח אנו ממהרים לבא לבית משום דמצוה עלינו לספר ביציאת מצרים (זכירה לחיים דף ז לרבי חיים פלאג'י)

מעשה … בבני ברק

להורות לנו שאין הענין זה מספיק לצאת ידי חובה אלא כל אחד חיב לספר יציאת מצרים כפי כוחו ומעלתו וכל המוסיף משובח וכן מצינו בה' זקנים אלו שביו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה וכן ראוי לכל אחד ללמוד לעשות כזה או קרוב לזה ואח"כ הביא משנה של אמר רבי אליעזר בן עזריה לומר דלאו דוקא מצוה על האדם לספר ביציאת מצרים בליל פסח שהוא זמן הנס אלא אפילו בכל יום ובכל לילה מימי השנה צריך להזכיר יציאת מצרים.

רשע

שאלת בן הרשע מה העבודה הזאת לכם ר"ל מה התועלת לכם מהעבודה ומה שכר בהעולם הזה יהיה לכם בזה, כי כל כוונתו למלאות רוח קדים בטנו, ובאה התשובה ואמרתם זבח פסח הוא לה' ר"ל לא כמו שישבת אתה שהעבודה היא לנו ח"ו לתועלתי נו כי אין אנחנו עובדים לשם ה' יתברך, ובהגדה אמר בעבור זה עשה ה' לי ולא לו, ר"ל אם כל יגיעת האדם ועשרו הוא להניח לבניו אחריו, אך כשרואה שטנים נוהגים כשורה החכם עיניו בראשו ויראה לשייר לעצמו ע"י שיבזבז אוצרות במקום שאין היד שולטת כמו שעשה מונבז המלך. (דרוש לשבת הגדול  תקע"ד לחתם סופר)

ברוך שומר הבטחתו

ברוך המקום אמר כאן ד' ברוך לפי שרצה לומר אחר זה כנגד ד' בנים דברה תורה ואלו הן בפרשת משכו והיה כי יאמרו אליכם, ובפרשת ואתחנן כי ישאלך בנך ומפסוקים אלו נוכל להבין שכנגד ד' בנים דברה תורה שהם ד' ענינים שטבע העולם מתנהג בהם ואמר ד' ברוך כנגדם להורות כי ראוי לברך ולשבח השם על הטוב ועל ההפך כמו שאמר דוד (תהלים לד, ב) אברכה את ה' בכל עת ועל מקרא (שם לד, א) בשנותו את טעמו ואמרינן בדרש אפילו השטות טוב הוא וזש"ה (קהלת ג, יא) את הכל עשה יפה בעתו שהרי הוצרך דוד להנצל על ידי שטות כמו שאמר במקרא (שמואל – א כא, יד) וישנה את טעמו ויורד רירו על זקנו. (כלבו)

וירד מצרימה אנוס ע"פ הדבור ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע

דרשתי סמוכין דהנה הרמב"ם (פ"ה מהלכ' מלכים ה"ז) כתב ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים וע' בחינוך (מצוה ת"ק) שכתב הטעם לפי שאנשי מצרים רעים וחטאים שלא נלמד מדרכיהם הרעים, ויש להקשות לפי זה איך ירד יעקב למצרים זיל בתר (=לך אחר) טעמא דיעקב קיים כל התורה כולה כמבואר במדרשות ובפרט לפי מה שכתוב בספרים דאויר ארץ מצרים מטמא משום דשם הוא מקור הטומאה, בודאי קשה למה ירד יעקב למקום טמא. … אמנם אמרתי לתרץ דמשני טעמים הותר ליעקב לירד מצרים: א) דירד שם ע"פ הדיבור ובכה"ג (=ובמקרה זה) מותר לעבור על דבר תורה כגון אליהו בהר הכרמל ב) דברי כתב הרמב"ם והחינוך מותר לחזור למצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש ארצות ואין איסור אלא להשתקע עכ"ל (סמיכה לחיים / מלבי"ם)

וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה

אפשר במה שכתבנו לחקירת הרמב"ם דלמה נענשו המצרים והלא כך גזר ה' "ועבדום וענו אותם" ותירץ דה' לא אמר מצרים,.והשיגו הראב"ד דעל מי תחול הגזרה. ואמרנו בעניותנו: שכל האומות היו מותרות לשעבד ישראל, אבל המצריים לקו על שהיו כפויי טובה שיוסף הצדיק ע"ה היה מלך עליהם והחיה אותם והיו עבדיו וזה נחשב להם עוון גדול ולקו, אבל אם היו אומה אחרת לא היו לוקים..אי נמי דאם היו עושים לקיים גזרתו יתברך שאמר ועבדום וענו אותם לא היו לוקים אך הם כונתם לענותם דוקא בשאט בנפש לא לקיים מאמר ה' ולא עוד אלא שאמרו הבה נתחכמה לו למושיע של ישראל ולזה לקו. אם כן שכאשר באו משה ואהרון בדבר ה' לשלחם הוסיפו לשעבדם ואמרו תכבד העבודה ולזה לקו.ואפשר שהשלשה טעמים האלו רמוזים בכתוב הזה וה"פ וירעו אותנו המצרים  שקבלו טובה הרבה מיוסף הצדיק ע"ה והיו עבדיו.והם דוקא באסרו לרעו"ת ביעקב.ועוד ויענונו לא כיונו לקיים גזרת ה' כי אם לענותו ולכן מעותרים ללקות. ועוד ויתנו עלינו עבודה קשה כאשר שלח ה' להוציאנו הן ברשען אמרו תכבד העבודה זאת היתה להם ויענש עונשים קשים. (חיד"א שפה אחת)

וירא את ענינו

כאן יפלא איך מוכח מכאן פרישות דרך ארץ? … אך מראה לפי מה שפירשתי דהשני דברים שסייעו לקרב את הגאולה. א' קושי השעבוד ב' רבוי העם שחשבינן ת' שנים. ובזה פירש הרב פרשת דרכים כאשר יעצו לו החרטמים לשחוט תינוקות אז נאנחו מן העבודה כשיתמעט בחינת ריבוי עם תכבד העבודה עליהם ולזה ויאנחו מן העבודה על זה אמר: לפניו יתברך נצלו כמה נפשות היו ראוים לצאת לולי מנעו אותם מדרך ארץ. וצירף הקב"ה כמה ראוים תינוקות להוליד שיהיו בני עבודה וכמה יעמיסו עליהם עבודה וחישב להם מן החשבון. וזה אין ביד כל נברא רק הוא יתברך ידע כל זאת, לכן אמר וידע אלקים כי לו לבדו כל תעלומות מימות עולם ועד סופו עבר ושעתיד. לכן יפה דרש המגיד וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ שנאמר וירא אלקים את בני ישראל הראוים להוליד לולי מטעם דרך ארץ וידע אלקים שבצירוף אלו ראוי שיושלם השעבוד אילו היו עבדים (ברכת השיר למהראי"ל צינץ)

דם צפרדע וכו'

ידענו שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה ולכן אמרו במדרש שכל המכות היו מדה כנגד מדה לפי שהיו ישראל במצרים שואבי מים ומנעו ישראל מלרחוץ עצמם ולפיכך נהפכו המים לדם, ולפי שהיו מבעיתים לישראל בקולות וגערות וגם לא הניחו אותם לישן ביום ובלילה לכן הביא צפרדעים שיבעיתו אותם בקולם ביום ובלילה. ולפי שהיו צריכים לכבד השוקים ורחובות וזה מוליד כינים לפיכך נהפך עפרם לכינים. ולפי שהיו ישראל צדים להם כל מיני חיות לפיכך הביא להם ערוב כל מיני חיות, ולפי שהעבידו ישראל עם בהמתם בכל מלאכה ולרעות בהמתם עד שנתמלאו גופם במכות ובשחין, ולפי שסקלו את ישאל באבנים לפיכך הלקו אותם בברד. ולפי שזרעו ישראל תבואתם והיו נוטעים להם כל עץ לפיכך בא ארבה ואכל תבאתם. ולפי שהחשיכו עינהם של ישראל לפיכך בא החושך, ולפי שהמיתו מישראל הנקראים בני בכורי לפיכך המית בכוריהם (תולדות אדם לר' אברהם דאנציג)

ר"י היה נותן בהם סימנים

הענין בזה כי יש ג' סוגי עבירות. א' בין אדם לחבירו, ובין אדם לחבירו. ובין אדם למקום יש בו ב' סוגים, א' מחמת תאות לבו וזה  נקרא מומר לתאבון, ב' מחמת זדון ליבו ורשעותו עובר נגדו יתברך ואומר עזב ה' את הארץ ח"ו ונגד אלו הג' סוגים בא עליהם ג' סוגי מכות והנה עבירות שבין אדם לחבירו נצמח ראשית מחמת כעס וקנאה על חבירו,  ב' מחמת לשון הרע או רכילות שקיבל עליו, ג' מחמת גאות וגאון שבו וחבירו נבזה בעיניו כלא יחשב, וכנגד זהבאו המכות. ד"ם הוא כעס ורציחה. צפרדע הוא בשביל לשון הרע ורכילות קול בלא דעת, וכנים הוא בשביל שחבירו הוא נבזה בעניו, ולכן בכל מכה ראשונהשל אלו הג' דצ"ך עד"ש ובאחא"ב נכתב לך אל פרעה בבוקר, השכם בבוקר וד"ל : (אזור אליהו לר' אליהו וויסקיט)

מרור זה שאנו אוכלין על שום מה

נראה הטעם על הקדמת מצה למרור אף שוימררו את חייהם היה תחילה ואח"כ הגאולה. וכבר כתבתי בזה בחידושי לאגדה ת"ל ועתה נראה באופן אחר כי אין המרור מרמז עיקר על שיעבוד מצרים רק על שעבוד שאר הגלויות שלנו שהיה אחר גאולת מצרים והוא על דרך שאמר הכתוב ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה ופירש הרב בעל מעשי ה' הכונה שביום טובה עצמו יהיה זוכר ליום הרעה, אך בזה נרצה להוסיף על דבריו שאין הכונה על יום רעה שיבוא ומכוון למשחז"לואל יתייאש מן הפורענוית שלא יתגאה וידע כי יכול לבוא עליו פורעניות ויהיה יראתו על פניו ולכך צריך להסתכל ביום רעה לא תזוח דעתו עליו ולכך ציוה הקב"ה לאכול המצה רימז על הגאולה, אך אעפ"כ לא נתגאה להתייאש מן הפורעניות לגמרי לכך ציוה לאכול מרור אח"כ לומר שעוד אפשר לבוא לנו רעה אם לא נהיה עושין רצונו של מקום ולכך הוי המרור אחר המצה. ומה שהביא המגיד על שום "וימררו את חייהם" הוי רק הכונה דאיך נמשך ממרור רמז על הגלות וחורבן לכך הביא ראיה מקרא דוימררו את חייהם הרי שזה נקרא בלשון מרור ולכך מרמז כמו שאז היה לנו, כן  נמי אפשר עוד להיות ולפיכך אתי שפיר (=יובן טוב) מה שקיי"ל דמצה בזמן הזה דאורייתא (=מהתורה) ומרור דרבנן ולמה מן התורה לא הוי המרור חיוב ומצה הוי חיוב ולפי הנ"ל אתי שפיר שהמצה שמרמזה על גאולת מצרים הוי הזכרון תמיד שוה וצריך לעשות לה זכר תמיד כי אף עתה בגלות י נפקא מינה לנו ביציאת מצרים כמו שכתוב בכמה דוכתא (=מקומות) אבל המרור המרמז שלא נתייאש מן הפורעניות והגלות זה לא נצרך רק כשיהיו ישראל יושבין בשלוה היו צריכין רמז לגלות. אבל עתה הרי גלות ממש לנו ושורש חמס לפנינו. וכך אין צריך רמז לזה כי אדרבה עתה הוי זמן פורעניות לכך אין צריך למרור מן התורה רק מדרבנן זכר למקדש . ואתי שפיר ונכון בעזה"י (מעשי ידי יוצר לר' שלמה קלוגר)

◄ פירוש זה מזכיר את השאלה: מדוע לא עושים זכר לזהב שישראל ניצלו את המצרים? והתשובה לכך שהמרור נשאר לנו הרבה בין השיניים ומהזהב לא נשאר דבר. (מפי השמועה)

בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו

הנה איתא בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם והיו גדורים מעריות ולא היה בהם בעלי לשון הרע. והנה אמר המשורר והזכיר את זכותם של ישראל על מה נגאלו ואמר בצאת ישראל ממצרים כי גם בצאתם ממצרים היה שמם ישראל ולא שינו את שמם ואמר בית יעקב מעם לועז כי איתא בגמרא מגילה כי כל הלשונות חוץ מלשון הקודש נקראים לע"ז כמו שאמרה המשנה וקורא לועוזים בלע"ז לזה אמר בית יעקב מעם לוע"ז כי המה לא שינו את לשונם ויצאו מבין עם לוע"ז ואמר היתה יהודר לקדשו כי המה נשארו בקדושתם ולא פרצו ח"ו בעריות ואמר ישראל ממשלותיו כי אמרינן בגמרא כל המספר לשון הרע כאילו כופר בעיקר כמו שאמרו ללשונינו נגביר מי אדון לנו ולזה אמר ישראל ממשלותיו כי נקראו ממשלת הקב"ה עליהם ולא היה בינהם לשון הרע אשר על זה נאמר מי אדון להם וישראל היה הקב"ה למושל עליהם (אמרי אש)

אחד מי יודע

ונראה על פי מה דמבואר ברש"י ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ולמה לא כתיב ראשון אלא להורות שהקב"ה הוא יחיד בעולמו והשתא מובן היטב אחד מי יודע ר"ל למה כתיב אחד ולא ראשון ובא כמתרץ אחד אני יודע אחד אלקינו שבשמים ובארץ להורות שהוא יחיד וק"ל (דברי יהונתן <אייבשיץ>)

שלשה עשר מי יודע

הענין הזה מה שנקבע בכל ישראל לומר בליל פסח י"ג פעמים אחד אלקינו שבשמים ובארץ, כי אם האדם מברר את עצמו בי"ג בירורים ונקבע אצלו שאין שום דבר בעולם זולת אחד אלקינו בשמים ובארץ אז יכול הדבר לקבוע אצלו כיתד בל תמוט, כי דבר הנברר י"ג פעמים הוא הבירור הזך כמאמר חז"ל אצל העומר שהיו מוציאין ממנו עשרון שהוא מנופה בי"ג נפה אותיות הנף כנודע שיום ב' של פסח רומז על ירא"ה בחינת עומר שעורים. לכן העשרון הרומז בפרט על הירא"ה נתעלה בי"ג עליות היינו י"ג בירורים, וזהו שאמרו חז"ל שהיה מנופה בי"ג נפה. וכן הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם נתברר ונתלבן ההלכה ע"י י"ג מידות אלו. וזהו שאנו אומרים י"ג פעמים אחד שלקינו שבשמים ובארץ, היינו לברר וללבן את עצמו שאין בלבנו שום רצון זר ח"ו רק אחד אלקינו בשמים ובארץ, וכשהגיע אדם אצל שלוש עשרה שהיא בגימטריה אח"ד כי כל המדות הם אחדות גמור וזה נעוץ  סופן בתחילתן לכן אין עוד יותר מי"ג מדות וחוזר אל אחד אלקינו בשמים ובארץ: (אזור אליהו לר' אליהו וויסקיט)

חד גדיא

… אומר אני גם כן שנתקן מאמר הלז לקונן על אכילת פסחים ועלייה לירושלים ברגל למען ישוב ה' ונחם לקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ ניתוסף לזה מה דקיי"ל כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה לכן נאה לנו לעסוק בדברים אלו המורים על אכילת פסח וחגיגה ועליית רגל ונשלמה פרים שפתינו על כן פתח ואמר חד גדיא חד גדיא שהיו ישראל מקריבין בכל ערב פסח חד לפסח וחד לחגיגה בי"ד כמבואר בפסחים. דזבין אבא בתרי זוזי שהיו רגילים אבותינו לקנות בתרי זוזי דקיי"ל בחגיגה דף ו ע"א כבית הלל דחגיגה בשתי כסף. חד גדיא חד גדיא זאת האחרון הכביד הענין בתור קינה איך אבדנו שני גדיים טובים (חתם סופר על ההגדה)

 
דילוג לתוכן