מאמרים

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן: אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: ... כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי: (שמות פרק כב, כא – כו)

בפרשתנו מבואר הצורך בזהירות יתרה בכבודם של אלמנה יתום ועני, שכאבם עושה רעש גדול בפני אבי יתומים ואלמנות. וזהו ממש סכנה שדמעתם מצויה וצעקתם נשמעת. כמו הסיפור על ראש ישיבת כרם ביבנה הרה"ג חיים יעקב גולדויכט זצ"ל שהיה תלמיד ב"עץ חיים" ורצו להקפיצו למבוגרים, היה על זה דיבורים בישיבה אז הרה"ג אריה לוין זצ"ל אסף את כולם ואמר להם בשקט: הוא יתום!, הרב שמע על זה מאחורי הדלת ואח"כ סיפר לתלמידיו. עתה נטעם קצת מערכה של תפילה מתוך שבר ותוגה.

הרה"ג ר' אהרון קוטלר זצ"ל אמר (מאמרים ושיחות מוסר ח"א – דברים העומדים ברומו של עולם): שנרמז בהלכה על תפילה מתוך תוגה בשולחן ערוך (או"ח צה, ב) צריך שיכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ (יבמות קה:) והיינו שעיניו זהו רצון החומר, וכמו שמפרשים  על הפסוק "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:" (במדבר טו, לט) והיינו שאחרי עיניכם זהו התאוות הרעות, שיהיו למטה בענוה והכנעה, ומתוך כך יכפה יצרו ורצונו, וליבו - היינו הדעות והרגשת הלב, שיהא למעלה, נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים, שמתוך כך הוא מתעלה במעלת השלימות, וזהו שנעשה האדם מוכשר וראוי לקבלת הטובה ושתהיה אצלו הטובה אמיתית בלתי נהפכת לרעה ח"ו (ולפיכך היו האבות והאמהות עקרים כי ה' יתאווה לתפילתם שע"י יש להם עליה מתוך הדביקות שמתרבה בהם).

ואיך התפילה של האדם משפיעה: כיוון שרצון ה' להיטיב, ע"י התפילה נעשה האדם ראוי ומוכשר לקבל הטוב, וממילא הוא משיג תמיד את הטוב ע"י תפילתו, ואף אם לא קיבל בפועל את הטוב הראוי לו, שהרי אמרו חז"ל (פסחים קיא.) הודו לה' שגובה חובתו של אדם בטובתו, עשיר - בשורו, ואת עני - בשיו, יתום בביצתו, אלמנה - בתרנגולתה. ופשוט שמה שמחסרים לו לאדם או צערו הוא בכלל גביית חובתו בטובתו. כגון שאם יתנו לו עשירות ישתמש בממון לחטא. ומה שאין כן אם האדם ראוי לקבל הטוב שע"י התפילה שנעשה האדם ראוי לכך וכמו שנתבאר – אז אם אין נותנים הטובה הראויה לו יש בזה גביית חובתו, והוא ריוח גדול לאדם. שידוע שע"י צער מועט מנכים ממנו עונשים נוראים רח"ל, נמצא שמכל מקום השיג הטובה ע"י התפילה, גם כשלא נתנו לו בפועל את הטוב שהוא ראוי לו, עד כאן דברי הרה"ג ר' אהרון קוטלר זצ"ל.

רואים אנו עד כמה אנו צריכים להיזהר בכבודם שאם לא נתן להם את מה שמגיע להם בחן ובענווה, אנו למעשה מועלים בשליחות שה' נתן לנו זכות לסייע להם. וע"י תפילתם הם לא מצטרכים לטובה דרכינו וממילא יגיע ח"ו חיסרון למועלים.

מעלת התפילה מתוך שבר מועילים הם אף להעלות אדם בדרגה רוחנית ולא רק בהשפעה גשמית, הגר"א על הפסוק "לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב" (שיר השירים ו, יב) אומר: ומהיסח הדעת שמוני במרכבות של הנדיבים כמו שכתוב: מקימי מעפר דל מאשפת ירים אביון, להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו (תהילים קיג, ז-ח) פירוש הדל שאין לו כלום והאביון הוא תאב לכל דבר ואין לו מה שתאב. ולכן אמר "מקימי מעפר דל" מי שאין לו כלום "ומאשפתות" שהוא מקום מטונף ירים את האביון שתאב לעמוד ממקום טינופו, והוא ההבדל עצמו בין הקמה להרמה כידוע. והן נגד מי שהוא ערום מן המצות והוא דל ומאשפות הוא מי שמטונף בעבירות ותאב לעלות מהן ובוכה לעלות מהן הוא ירים להושיבני עם נדיבים הם האבות, עם נדיבי עמו הם הנביאים.

מסביר זאת הרב שלום מרדכי הכהן זצוק"ל (דעת תורה ח"ג עמ' 7 – מאמר ההכנעה והתשובה) שאדם זה אע"פ שהוא משוקץ בעבירות, מכיון שהוא תעב להסתלק ולעלות מהן ובוכה ומתחרט עליהן, ובא על ידי זה לידי שבירת הלב בהכנעה ושפלות, לכן השי"ת ירים אותו להושיבו עם נדיבים וכו' ואין הכוונה שיושיבו אותו כך, כשהוא משוקץ ומתועב בעבירותיו – חס ושלום – לא מיניה ולא מקצתיה! (=קצת מזה) – אלא שהקב"ה ירים אותו ממצבו ויעזרהו לעזוב חטאיו ופשעיו וירפאהו, ויטהר ויקדש אותו כדי להושיבו עם נדיבים, וכמו שכתב הגר"א למעלה שם גבי "מקימי מעפר דל" – שהשי"ת יאיר עיניו בתורה ובמצות, וכך גם מאשפות "ירים אביון". וסוף הכתוב מוכיח ש"יושיבו" אין כתוב כאן אלא ל"הושיבי", היינו להכינו ולסעדו שיהא ראוי להושיבו עם נדיבים.

ובעזרת ה' וישועתו נצליח לעמוד בתפילה ומתוך תחנונים נוכל לשנות מצבינו ומתוך כך נתגדל ברוחניות ובגשמיות.