"כי יקח איש אשה ובא אליה" [דברים כ"ב, י"ג]
הרמב"ם (הלכות אישות פ"א ה"א) כתב: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר (דברים כ"ב) כי יקח איש אשה ובא אליה". שלב זה הוא שלב האירוסין שבתקופות שונות נמשך עד י"ב חודש כדי שאדם יכין צורכי אשתו עד שיתחתן עימה. כיום עושים את האירוסין והנישואין מתחת לחופה בגלל הבעיות העלולות להיגרם בתוך המרווח הקיים. אנו נתמקד במאמר זה על ברכת האירוסין.
ביאור הברכה
רא"ש: ברכה זו נתקנה לתת שבח לקב"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העמים וצונו לקדש אשה המותרת לנו ולא אחת מן העריות, והזכירו בו איסור ארוסות והיתר נשואות בחופה וקידושין שלא יטעה אדם לומר שהברכה של הקידושין נתקנה להתירה לו לכך הזכירו חופה לומר דדוקא ברכת חופה היא המתרת הכלה, ולהכי נמי הקדימו חופה לקידושין לומר והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה שאחרי ברכת הקידושין.
המהרש"א בכתובות מבאר לנו את חלקי הברכה: "נתקנה ע"פ מ"ש קדושים תהיו כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה כו' וזה שאמר אקב"ו על העריות אפי' היא פנויה ומגדר עריות אסר לנו גם הארוסות שאינן עריות כמ"ש כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ולא התיר לנו אלא הנשואות לנו שאינן ערוה וזה דוקא ע"י חופה וקדושין שכבר ומסיים בה דבכל זה מקדש עמו כו' בגדר הערוה אי נמי (=אם גם) שיש לפרש דמסיים בה הכי ע"פ מ"ש בכמה דוכתין דמיון (=מקומות דומים) ישראל לגבי הקב"ה כאשה לבעלה וזה שכתוב דהוא מקדש לו גם כן עמו ישראל בדוגמא זו בקדושין שהיא נתינת התורה, כמ"ש אל תקרי מורשה אלא מאורסה ובחופה, הוא יחוד שכינתו במקדש עמנו וכמו שדרשו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה יום שנתחנך המשכן ודו"ק (על הרעיון השני כדאי לע' בים של שלמה כתובות סימן ז).
האם ברכת האירוסין היא ברכת השבח או ברכת המצוה?
כתוב בגמרא (בכתובות ז :) : "תנו רבנן: מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, ר' יהודה אומר: אף בבית האירוסין מברכין אותה. אמר אביי: וביהודה שנו, מפני שמתייחד עמה. תניא אידך: מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, וברכת אירוסין בבית האירוסין. ברכת האירוסין מאי מברך? רבין בר רב אדא ורבה בר רב אדא, תרוייהו משמיה דרב יהודה אמרי: בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושין. רב אחא בריה דרבא מסיים בה משמיה דרב יהודה: בא"י מקדש ישראל על ידי חופה וקדושין. מאן דלא חתים, מידי דהוה אברכת פירות ואברכת מצות, ומאן דחתים, מידי דהוה אקידושא.
רואים אנו מהגמרא שנחלקו אם לחתום את הברכה או לא בסיבת עיקר הברכה אם זה ברכת המצות (רש": ברכת מצות - על השחיטה ועל המילה דכיון דכולה חדא הודאה היא ואין הפסק בקשה בינתיים לא בעיא חתימה כדאמר בערבי פסחים (פסחים דף קה) ברכת המצות טעמא מאי משום דהודאה היא הא נמי כולה הודאה היא), אז לא צריך לחתום כברכת המילה, אולם אם זה הודאה אז צריך לחתום את הברכה כקידוש (רש"י, מידי דהוה אקידושא - כיון דבלשון קדושה היא כקידוש היום חתמינן בה כי התם דבההיא חתמינן משום דיש בה הפסק כגון כי הוא יום תחלה למקראי קודש).
רואים אנו בראשונים שנחלקו הם אם הברכה היא ברכת מצוה או ברכת הודאה, ברמב"ם (הלכ' אישות פ"ג הכ"ג) כתוב: כל המקדש אשה בין על ידי עצמו בין על ידי שליח צריך לברך קודם הקידושין הוא או שלוחו ואחר כך מקדש כדרך שמברכין קודם כל המצות, ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה, מה שנעשה כבר נעשה. והראב"ד חלק עליו מפני "שהדבר תלוי בדעת האשה". וכן הרא"ש (בכתובות אות יב) כתב: "ונראה לי כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פריה ורביה היינו קודם המצוה ואם לקח פלגש וקיים פריה ורביה אינו מחויב לקדש אשה וכן הנושא זקנה, איילונית או עקרה וכן סריס חמה מברכין ברכת חתנים. ... וברכה זו נתקנה לתת שבח לקב"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העמים וצונו לקדש אשה המותרת לנו ולא אחת מן העריות, והזכירו בו איסור ארוסות והיתר נשואות בחופה וקידושין שלא יטעה אדם לומר שהברכה של הקידושין נתקנה להתירה לו לכך הזכירו חופה לומר דדוקא ברכת חופה היא המתרת הכלה, ולהכי נמי הקדימו חופה לקידושין לומר והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה שאחרי ברכת הקידושין" (ע' אף בתוס' פסחים ז. ד"ה בלבער שכדעת הרא"ש). הריטבא (בשיטה מקובצת כאן, ד"ה להן ובמותר להן) מתנגד לשיטת הרמב"ם ומעלה כמה קושיות: "הרמב"ם ז"ל הפריז על המדה ואומר שאם קדש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה מה שנעשה כבר נעשה ולאו מילתא היא, דהתם היא בברכת המצות כדפירשתי וזו אינה ברכת המצות כלל. ואילו היתה ברכת המצות היה לנו לומר 'אקב"ו על הקידושין' ולא היה לנו לומר 'וצונו על העריות'. כי היכן מצינו ברכה על האיסור? וכי מברכין אשר אסר לנו אבר מן החי? ועוד מה ענין חופה לכאן כל שכן שאין אנו עושין בכאן מצות חופה? ועוד אם ברכת מצות היא היאך אין ארוס מברך אותה לא מצינו בשום מקום שזה עושה מצוה וזה מברך בשבילו? אלא ע"כ ברכה זו אינה אלא כעין קידוש על מה שקדשנו הקב"ה יותר משאר האומות בענין פריה ורביה. ולפיכך אנו מסדרין עליו 'שצונו על העריות שאין קידושין תופסין בהם 'ואפי' הארוסות שהקידושין תופסין בהן אסר לנו עד שתכנס לחופה. ומפני שהברכות הוא כעין קדושה כדפי' לעיל לפיכך נהגו ישראל לאומרן על הכוס ואע"פ שאין זה מעכב.
למעשה א' מהאחרונים הנקרא המסביר (בקובץ על כתובות) נראה שמתרץ ע"פ הבנתו את הרמב"ם: "והקשה המסביר דבשלמא לשיטת הרא"ש דהוי ברכת הודאה, שפיר מברך ברכה ארוכה (עם חתימה), דיש דין ברכה ארוכה בברכת ההודאה, אבל לשיטת הרמב"ם דהוי ברכת המצות אמאי מברך ברכה ארוכה, ויש לומר דלא קשה דהא גם לשיטת הרמב"ם יש ב' דברים בברכת אירוסין, דיש בו דין ברכת המצות ולכן יש בו דין ברכה ארוכה, והראיה, דשם בהכ"ד כתב הרמב"ם וזה לשונו ונהגו העם להסדיר ברכה זו על כוס יין או של שכר ע"כ, ודין על הכוס הוא רק בברכת ההודאה, והוא מדין אין אומרים שירה אלא על הין, שמעינן דלהרמב"ם ברכת אירוסין הוי ברכת המצות וגם ברכת ההודאה. מתורץ בצורה דומה לשון הברכה בבית יצחק תשמ"ז.
למעשה אנו חותמים כידוע את הברכה (ע' שו"ע אב"ע סי' לד סע' א) כברכת ההודאה, ומקדימים לפני המצוה את הברכה כברכת המצוה לכתחילה אולם אם שכח לברך נחלקו בזה האחרונים (ע' בנו"כ על אב"ע סי' לד סע' ג).