שנו רבותינו (ר"ה טז,ב), "שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה".
ואומר על כך הרמב"ן בתחילת שער הגמול: "אלא כך היא המידה. יש עוונות שדינו של הקב"ה ומשפטיו הצדיקים להיפרע מהם בעולם הזה ויש מהן שהדין להיפרע מהם בעולם הבא, וכן הזכויות, יש מהן שבעל הגמול יתברך משלם שכרן בעולם הזה ויש שמשלם שכרן בעולם בהבא. ...
זה הדין שאמרו חכמים זה לשונם בר"ה, "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשבע ובריות בו ייפקדו להזכירם לחיים ולמוות".
אלא כך היא המידה. בראש השנה שוקלין מעשיו של אדם, ונכתב ונחתם לאלתר לזכות ולחובה בעולם הזה כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו בעולם הזה, וכשאדם נפטר לבית עולמו, שוקלין בהן ופסקין לו חלקו כפי הראוי לו בעולם הנשמות, עד כאן לשון הרמב"ן.
ואחרי שבררנו שראש השנה הוא יום הדין לגבי חיינו בעולם הזה, צריכים אנו עצות איך להינצל מהדין, נביא כמה עצות מגדולי חכמינו.
עצות להינצל בדין
אמרו לפני מלכויות וזכרונות!
אמר הרב אברהם יפהן בעל המוסר והדעת : אין אנו מרגישים האושר הגדול בזה שזוכים שה' הוא מלכנו. אונקלוס הגר נתגייר, כשראה המזוזה – אמר דרך בשר ודם שהוא בפנים ועבדיו משמרים אותו ובכאן הוא להיפך שהקב"ה משמר לעבדיו – הרגיש ומצא עולם הפוך לגמרי, עמד על סוד מלכות בשר ודם שהוא כל כך בתקיפות ובכל זאת התקיפות הלזאת אינה עצמית ממד השרים הגדולים דסוף כל סוף השרים הגדולים זקוקים להעבדים הפשוטים העומדים מבחוץ ומשמרים להשרים, - להמקום היחיד שאתה מוצא גדלות בעצם, הוא רק מלכותא דרקיע, השי"ת אינו זקוק לעזרת עבדיו בדין (ולעומת כיום שהממשל זקוק לבוחריו).
... ויחד עם זאת הזכרונות, כלומר שאם מקבל על עצמו להיות מקושר ומאוגד ולצאת בעקבי הצאן, וכמו יצחק אשר כל עיקר מסירותו היה להוקיר דברי אביו הנביא וז הוא עקידת יצחק שאנחנו מזכירים היום וכן אנו נזכור להיות מקושרים לכל העבר העשיר שהיו הצדיקים מוסרים נפשם על השי"ת.
בלשונו הטהורה מסביר רבי יחזקאל הלוי לווינשטיין זצ"ל סיבת הדבר שבעטיה ניצל שאם ישיג בזה קנין אמיתי יש לו תקוה, שכמו בבן סורר ומורה שנידון על שם סופו, אף שלכאורה קשה שהרי אין דנים את האדם אלא לפי מה שהוא שם, כמו שכתוב בישמעאל "וישמע ה' אל הנער באשר הוא שם", אף שמלאכי השרת אמרו שעתיד הוא להמית את בניך בצמא, אבל ההבנה הוא שאין מתחשבים בידיעה שיודעים מהעתיד אם עכשיו הוא טוב, אבל בבן סורר ומורה כבר יש להם סיבה על העתיד, לא רק ידיעה, ואצל ישמעאל עוד לא היתה הסיבה, וק"ו בצד הטוב, אם האדם ישריש בקרבו ג' יסודות אלו של מלכויות, זכרונות ושופרות, יש לו כבר הסיבה לזכות לשלמות, וזוכה בדין. והרמב"ן אומר (בשער הגמול) שאע"פ שבר"ה דנין על עניני עוה"ז, מ"מ מתחשבים אם יש לו אחרית לעוה"ב, ועל כן מי שקונה עצמו בשרשים ויש לו אחרית, החשבון אתו אחר לגמרי, כי עם הרשעים ר"ל שאין להם תקוה לעוה"ב, נותנים להם שכר המצות שלהם בעוה"ז שיאבדו לגמרי ר"ל, אבל אלו שיש להם אחרית, רואים שישאר להם אחרית ותקוה, כי הרי יש להם מכח מעשיהם אחרית לעוה"ב, נמצא כי זוהי הדרך היחדה לקנות לו יסוד וקנין בשורשים של מלכויות וזכרונות, ואז גם הדין שלו בהתחשבות אחרת. בינו זאת שמעו ותחי נפשכם, וזוהי דרך הצלחה ליום הדין.
לישתתף עם הציבור
צריך האדם לבקש בתפילות על כל כלל ישראל, כי הכלל הוא בטוח, והיחיד צריך תמיד לכלול עצמו בתוך הכלל, וזה לא יתכן רק אם ישים אהבה בלבו לישראל, שיבין שטובת זולתו היא טובת עצמו, ואין אדם נוגע ממה שלחברו, ואדרבא אם חברו מקבל טובה הטובה ההיא הוא לטובתו גם כן.
נסביר זאת על פי ספר הכוונות למהרח"ו, שכתב, וז"ל: קודם שהאדם יסדר את תפילתו בבית הכנסת מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך, ויכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא אבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לו לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחבירו בבחינת הנשמה, ואם יש איזה חבר מהם בצרה כולם צריכים לשתף עצמם בצערו או מחמת חולי או מחמת בנים ח"ו ויתפלל עליו, וכן בכל תפילותיו וצרכיו ישתף את חבירו עימו.
עין טובה
אמר הסבא מסלובודקה הגה"צ נתן צבי פרנקל זצ"ל באור הצפון: ומהי התקנה בדבר? אם עשה חבילות של עבירות, יעשה חבילות של מצות כנגדן. ולא רק חבילות, אלא אם רואים את האדם במדרגתו של אדם הראשון, הרי שעל ידי סטיה קטנה החריב אדם הראשון את העולם, כך יכול כל אדם על ידי כל פעולה טובה לקיים את כל העולם. ולא רק בפעולה כי אם גם בעין טובה. אם הוא מביט על קיבוץ אנשים, הרי משריש הוא בתוכו, המדה של עין טובה שזוהי מדתו של אברהם אבינו. כמו כן אם הוא מתפלל ומבקש רחמים על כל באי עולם, לרבות הרשעים ואף רשעי עכו"ם, כמו שאנו אומרים בתפילתנו: "מלוך על כל העולם כ ו ל ו בכבודך וידע כ ל פ ע ו ל כי אתה פעלתו ובין כ ל י צ ו ר כי אתה יצרתו וכו', הרי הולך הוא בזה בדרכיו של הקב"ה ויזכה בדין.
תחילת קבלת התשובה הוא קבלת עול תורה
כך כתב החיד"א בספרו כסא דוד תחילת דרוש ט ובאר כוונתו שתראה איך תקנו לנו חכמינו את הברכות שקודם לברכת השיבנו ישנה ברכת אתה חונן, ויש שני טעמים בדבר.
האחד הוא כי הנה כתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב) "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו ... שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". הא למדתה שצריך להכיר החטא ולעזוב ולהעיד עליו ה' (שלא יחזור לחטאו) ולפרט החטא ואמר רבינו יונה וז"ל: ואחרי זה יקבל על עצמו עול תורה דבהיותו רחוק מתלמוד תורה לא ידע אם חטא וחומר החטא ואחר שידע יכול להתוודות ולזה תקנו חונן הדעת בתחילה ואחר השיבנו אבינו לתורתך.
עוד יש טעם גדול כי הן בעודנו חוטא הוא ברשות יצר הרע והסט"א וכשישוב באיזה כוח יתקיים הלא היצה"ר והסט"א יקומו ויתגברו עליו מאד אך אם שב לתורה ואח"כ חזר בתשובה התורה אשר הקדים יכולה היא שתגן יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו פנים לתורה.