ישנו מנהג בכמה מקומות שבשבת ויו"ט ובחוה"מ לא אומרים בשחרית את פרשת העקידה ומדלגים אף על פרשת התמיד, וטעם מצא הרה"ג יוסף משאש ז"ל על סידור אביו, שמצא בראשונים לפי שכל העניינים הללו הם רק מנהג לעורר את הרחמים בכל בוקר, לכן צריך להורות שגדולה קדושתן לעורר רחמים.
ומובן שכל ענייני פרשת העקידה הם נשגבים עד מאוד ורבים מאוד ואיננו מבינים את עומקם של דברים, אך לכל הפחות נביא קצת על העניינים המבוארים בחשיבות העקידה בהלכה.
חשיבות העקידה בפוסקים
חשיבותה של פרשת העקדה נזכר בב"י סי' א: "כדי לזכור זכות האבות לפני הקדוש ברוך הוא וגם להכניע יצרו לעבודת השם יתברך כמו שמסר יצחק נפשו".
טעם נוסף מוזכר בצפורן השמיר לחיד"א (סי' ב או' יג) "סגולת העקידה לכבוש הדין ולכן יתאמץ בכונתם וכתבו ז"ל (כנראה ספר הכוונות) דאם שב בתשובה בכונת העקידה יכופר עונו"
ומבאר לפני זה החיד"א את טעמי הב"י (שם או' יא) : “.. יאמר בכוונה גדולה וישים עיניו ולבו עד כמה מגעת עבודת ה' שאברהם אע"ה גמר בלבו בלב שלם ושמח לשחוט את בנו יחיד אשר אהבו יותר ממנו ולהעלותו עולה ויצחק אע"ה בן ל"ז שנה סבר וקבל וילכו שניהם יחדיו ברצון גמור ובמרירות יאנח על קיצורו בעבודתו ית' מאד מאד ויתעורר התעוררות קדושה ליזהר מכאן ולהבא ליראה את ה' רצוף אהבה"
נסכם את טעמי העקידה שבכך מעוררים הם רחמים, והם: הבנת מעלת עבודת הקב"ה, צער על עבודתו שלו, התעוררות ביראה, שיבה בתשובה.
נראה חלק ממעלת עבודת אבותינו בעקידה, ומה אנו יכולים ללמוד ממנה ע"פ רבותינו?
אהבת הבורא- אברהם אבינו הנקרא אברהם אוהבי, למרות שהיה לו כל מיני אפשריות לפרש את דברי הבורא , כמו: "קח נא" – אינך חייב בדבר, "והעלהו שם לעולה" ולא הקרבה או שחיטה שהרי יכל לפרש העלהו [כדברי מדרש תנחומא (פרשת וירא סימן מ): אמר ר' אחא לא אחלל את בריתי, שהתניתי עם אברהם ואמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ומוצא שפתי לא אשנה, שאמרתי לו קח נא, משל למה הדבר דומה, למלך שאמר לאוהבו מתאוה אני לראות על שלחני תינוק קטן, מיד הלך אוהבו והביא את בנו והעמידו על השלחן לפני המלך, והלך והביא החרב לשוחטו, מיד צווח המלך ואמר לו מה אתה עושה, א"ל ולא אמרת לי מתאוה אני לראות תינוק קטן על שלחני, א"ל תינוק חי אמרתי לך, שמא מת, כך אמר לו הקב"ה לאברהם קח נא את בנך (שם /בראשית/ כב ב), מיד ויבן שם אברהם את המזבח וגו' וישלח אברהם את ידו (שם /בראשית כב/ ט י), צווח לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער (שם יב), א"ל אברהם לא אמרת לי קח נא, א"ל שמא אמרתי לו לשוחטו, הוי לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה].
אלא אברהם למרות שהיו לו עוד כמה וכמה קושיות, וככל שזה היה קשה שניסיון העקידה קשה מהשלכה לכבשן שהרי אין לו זרע אחריו ועוד איך יפיץ את מידתו בעולם, מידת החסד. ואף על פי כן שלמרות שנביא מבין את הנבואה כפי אמיתותה, וטבע האדם כל נגיעה מסלפת ומעבירה את שיקול דעתו, ובפרט שאף שכל הישר אומר כן, כל התמיהות והקושיות לא תפסו את ליבו. ובגודל שלימות לבבו הטהור והמסור לבוראו רק ציווי ה' הפשוט עמד מול עיניו.
ומבאר ר' יחזקאל סרנא זצ"ל את הלימוד הנצרך ממעשי אברהם אבינו: " יש הבדל בין מעלת האהבה השלימה שהיא מעלת אברהם אבינו ובין מצות האהבה שהיא חובה על כל אדם מישראל עד מסירות נפש ממש, שהרי מצות מסירות נפש נלמדת מקרא דואהבת וגו' כי במקום מביטול האהבה אי אפשר לשום אדם מישראל להיות מופקע ממנה ... כי אמנם אף שיש באהבה מעלה ושלימות עליונה ליחידי סגולה כאברהם אבינו יש בה חובה לכל ישראל, והיא יסוד התורה וקיום מצותיה, שכך יוצא מבואר מדבריו, זה לשונו (של הרמב"ם) שכתב בהלכות תשובה וגם בהל' יסודי התורה גדרו של דבר שמצות האהבה חובתה על הכל, ומעלת האהבה ושלימותה עד תכליתה היא רק מעלת הנביאים והחכמים ויחידי הסגולה מישראל, והיינו שמצד חובתה היא יסוד התורה ועיקר קבלת עול מלכות שמים מתקיים רק על ידה, ומצד מעלתה היא סוף השלימות להשלימים שבישראל" (דליות יחזקאל ח"ב, עמ' יד).
זריזות– כתוצאה מכך שאברהם הי אוהבו היה שש וממהר לעשות רצון קונו, "תני משום רבי שמעון בן אלעזר, אהבה מבטלת שורה של גדולה, מנלן, מאברהם דכתיב ויחבש את חמורו" [סנהדרין ק"ה ב']: ומעלתו המיוחדת מבארה המהרש"א: לפי שמדרך הגדולים והשרים שאין משכימין בזריזות לקום בבקר לילך מביתם לדרכם והאהבה של אברהם והשנאה של בלעם שהיו גדולים מבטלת שורה זו שעמד כל אחד בזריזות בבקר לילך מביתו לדרכו ע"כ.
ואנו צריכים ללמוד מכך שהרי "זריזים מקדימים למצוות "(פסחים ד.) וכתב הרמח"ל: "חלקי הזריזות שנים, אחד קודם המעשה ואחד אחרי כן. קודם התחלת המעשה הוא שלא יחמיץ האדם את המצוה, אלא בהגיע זמנה או בהזדמנה לפניו או בעלותה במחשבתו, ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתים. כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש, יוכל להתחדש איזה עכוב למעשה הטוב. ...
אך הזריזות אחר התחלת המעשה הוא, שכיון שאחז במצוה, ימהר להשלים אותה ולא להקל מעליו כמי שמתאוה להשליך מעליו משאו, אלא מיראתו פן לא יזכה לגמור אותה. ועל זה הרבו להזהיר, זכרונם לברכה, ואמרו (בראשית רבה פ' פה): כל המתחיל במצוה ואינו גומר אותה, קובר אשתו ובניו. (מסילת ישרים פרק ז).
מעלת ייחוסינו- שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר (כב, ה)
אומר הרה"ג שמעון משה דיסקין בעל משאת המלך: שכתוב במדרש שאברהם ויצחק ראו ענן קשור בהר, אך לא אליעזר שאף שהיה מגדולי הדור, שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים ומ"מ לא ראה את הענן, וע"כ זה לא היה מחוסר ומקוצר דעתו שהרי גדול היה, אולם חסרנו ומצד הגוף, שאין ראוי זאת לראות אלא גוף ישראל, ונשתנה גוף העבד שהרי הוא כחמור ומובן דברי הגמרא (ביבמות סב.) שלמדו שלגוף עבדים אין חייס (=אין ייחוס).
ומכיוון שיש לנו ייחוס לאבותינו אנו יכולים להגיע לגדולה ואף לנבואה ועל כן אנו צריכים להשתדל לכך, ואומר בסבא מסלבודקא (אור הצון ח"א, קמו): יסוד זה בא ללמד גם עלינו. גם אנו, אף שלאחר שיצאנו ממצרים לחירות עולם שקבלנו את התורה ואי אפשר לנו לרדת למדרגה של עבדים. בכל זאת גם לגבינו יש הבדל בין השגה להשגה כאותו המרחק שבין אדם לחמור. " אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים" (שבת קיב:). הרי שר' זירא ראה הבדל בדרגה של דורו לגבי הדור שלפניו כהבדל בין חמור לבני אדם ואם כי גם דורו של ר' זירא עמד במדריגה גדולה מאוד בהשגת החכמה שלפי מושגינו אנו אין לנו בה כל תפישה, בכל זאת מכיון שהשגותיו של הדור שלפניו היו גדולים משל השגותיהם הם. שהם תפשו סברה אחת חשובה יותר. ראו בזה מרחק עצום בינהם. כי כאמור רב מאוד ערכה של כל ההשגה והכרה עד שכל הבדל בין זו לזו מהות אחרת לגמרי, מהות הרחוקה מחבריתה כמרחק האדם מן הבהמה.
ויה"ר שנגיע למדרגת האומר: מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי ונזכה להגיע לתקופת שמלאה הארץ דעה ומתוך כך דמות האדם תבהיק הוד והדרו.
לתוספת עיון
שו"ת מקוה המים לר' משה מלכה ח"ו או"ח יד, ב
הרשמה לאתר לא מצריכה מילוי מחדש של האימל, ומאפשרת תגובות מהירות.