"שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם: אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"(דברים טז, טו –טז)
בסוף פרשתנו אנו מצווים על קרבן ראיה בשלושת רגלים (ואף על מצות לא תעשה שלא לעלות לרגל בלא קרבן). הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה והטעם שהעזרה היא במקום חצר המשכן. והיא מחנה שכינה. (תויו"ט חגיגה פ"א מ"א). ואנו מזכירים אותו בתפילת מוסף של הרגלים. נטעם קצת ממעלתה והלכותיה.
מטעמי המצוה
ספר החינוך (מצוה תפט) שיראו כל ישראל ויתנו אל לבם בפעולת הקרבן המעורר הלבבות כי כולם מקטנם ועד גדולם חלק ה' ונחלתו, עם קדוש ונבחר נוצרי עדותו סגולת כל העמים אשר תחת כל השמים לשמור חוקיו ולקיים דתו, על כן יובאו שלש פעמים בשנה בית ה', והוא כאמרם על דרך משל הננו לאל לעבדים נכנסים ובאים בצל קורתו ובחזקתו סמוכים לעד לעולם באהבתו וביראתו, זר לא יבא בתוכנו כי אנחנו לבדנו בני ביתו. ועם המעשה הזה יתעורר דעתנו ונכניס בלבנו מוראו ונקבע ברעיונינו אהבתו ונזכה לקבל חסדו וברכתו.
האם חיוב לראית העזרה בשלושת הרגלים קשורה לקרבן ראיה או שזה שני דברים נפרדים?
הטורי אבן (חגיגה ב.) מביא מחלוקת בעניין שלפי הירושלמי שזה שני חיובים נפרדים " בראיית קרבן אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל אנשים ונשים וטף" ואולם התוס' אצלנו נשים פטורות מכל הראיה והסיבות לכך: א' ששם נלמד מ'הקהל' לחיוב ואנו לא למדים ממנו רק לפטור. ב' ממעטינן נשים מזכורך ולכן אי אפשר ללמוד מכך על הקרבן. ג' שמחייבו בשמחה שלה ולא שאמר שמחייבה בראיית עזרה משמע שפטורה. אך הטורי אבן שתירוצי התוס' אינם מוכרחים ויש לו דרך אחרת לתרץ מראית פנים שהיא פטורה משום שזו מצוה שהזמן גרמא ומי שאינו מחויב בראיה אינו מחויב אף בלא תעשה. ורואים מהרמב"ם שאין קרבן מעכב למצוות ראיית פנים, ויכול שיראה ולא יעלה קרבן.
המנחת חינוך (מצוה תפט) דן אם נכנס למקדש ללא קרבן אם את המצוה קיים למרות שעבר על הלאו ואז יוצא שהוא יכול לקיים את המצוה ע"י ששולח שליח להקריב את הקרבן. ואז אם שיטת הרמב"ם שזה תנאי במצוה אם כן צריך עוד פעם שיגיע למקדש. ואפילו אם נאמר שזה לא תנאי, אך גם אם נגיד שזה לא תנאי, מכל מקום לדעת רבים מצוה הבאה בעבירה אינו יוצא מהתורה,אך יש שיטות שסוברות שקיום מצוה מדרנן.
האם מתחייב אדם חטאת על זה שלא הקריב קרבן ראיה?
הרמב"ם (פ"א הלכ' חגיגה ה"א) אומר: "שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה שנאמר יראה כל זכורך, והחגיגה שנאמר תחוג לה' אלהיך, והשמחה שנאמר ושמחת בחגך, הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חחג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה, ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם, ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה, החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג בבואו להראות, והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה, ושתי מצוות אלו שהן הראייה והחגיגה אין הנשים חייבות בהן, והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך, ונשים חייבות במצוה זו ".
הלחם משנה מסביר בשם הסמ"ג (ל"ת ש"ס) שהכוונה שעובר על ל"ת מי שנכנס לעזרה בבית המקדש ביום הראשון ולא הביא ביום ראשון שעובר היינו שאף לא הביא בתשלומין שאם הביא בשאר ימות החג ודאי שמכיוון שיש לו תשלומין - אינו עובר. בעל הפר"ח בספרו מים חיים על הרמב"ם (כאן, מופיע במהדורת פרנקל) דקדק שהרמב"ם לא כתב "ביטל מצות עשה" לפי שיש לו תשלומין כל שבעה ולכן כתב "אלא שלא עשה", ולכן אותו אדם עבר על לא תעשה, שכל הבא בעזרה ביום ראשון ריקם ואינו מביא עימו כלום הרי עובר מיד על לא יראו פני ריקם.
השפת אמת במנחות (כ.) מקשה, איך אם משביתים מלח מהקרבן מתחייבים חטאת שזה לאו שאין בו מעשה ואולם בקרבן ראיה אם לא הקריב אינו מתחייב? ומתרץ: שאפשר לחלק שבקרבן אם לא שמים מלח אדם עובר עליו באותו זמן, מה שאין כן בקרבן ראיה שאם לא הקריב ביום הראשון יש לו תשלומים.
שו"ת עונג יו"ט (סי' צד) מתרץ שלמעשה חכמים גזרו שמי שיעלה זה רק עם קרבן או שתי כסף לקנייתו, אך לא מי שיש לו שווה כסף כגו' זהובים שמא לא יצליח למכור. ובזה מובן למה אינו לוק"שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם: אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"(דברים טז, טו –טז)
בסוף פרשתנו אנו מצווים על קרבן ראיה בשלושת רגלים (ואף על מצות לא תעשה שלא לעלות לרגל בלא קרבן). הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה והטעם שהעזרה היא במקום חצר המשכן. והיא מחנה שכינה. (תויו"ט חגיגה פ"א מ"א). ואנו מזכירים אותו בתפילת מוסף של הרגלים. נטעם קצת ממעלתה והלכותיה.
מטעמי המצוה
ספר החינוך (מצוה תפט) שיראו כל ישראל ויתנו אל לבם בפעולת הקרבן המעורר הלבבות כי כולם מקטנם ועד גדולם חלק ה' ונחלתו, עם קדוש ונבחר נוצרי עדותו סגולת כל העמים אשר תחת כל השמים לשמור חוקיו ולקיים דתו, על כן יובאו שלש פעמים בשנה בית ה', והוא כאמרם על דרך משל הננו לאל לעבדים נכנסים ובאים בצל קורתו ובחזקתו סמוכים לעד לעולם באהבתו וביראתו, זר לא יבא בתוכנו כי אנחנו לבדנו בני ביתו. ועם המעשה הזה יתעורר דעתנו ונכניס בלבנו מוראו ונקבע ברעיונינו אהבתו ונזכה לקבל חסדו וברכתו.
האם חיוב לראית העזרה בשלושת הרגלים קשורה לקרבן ראיה או שזה שני דברים נפרדים?
הטורי אבן (חגיגה ב.) מביא מחלוקת בעניין שלפי הירושלמי שזה שני חיובים נפרדים " בראיית קרבן אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל אנשים ונשים וטף" ואולם התוס' אצלנו נשים פטורות מכל הראיה והסיבות לכך: א' ששם נלמד מ'הקהל' לחיוב ואנו לא למדים ממנו רק לפטור. ב' ממעטינן נשים מזכורך ולכן אי אפשר ללמוד מכך על הקרבן. ג' שמחייבו בשמחה שלה ולא שאמר שמחייבה בראיית עזרה משמע שפטורה. אך הטורי אבן שתירוצי התוס' אינם מוכרחים ויש לו דרך אחרת לתרץ מראית פנים שהיא פטורה משום שזו מצוה שהזמן גרמא ומי שאינו מחויב בראיה אינו מחויב אף בלא תעשה. ורואים מהרמב"ם שאין קרבן מעכב למצוות ראיית פנים, ויכול שיראה ולא יעלה קרבן.
המנחת חינוך (מצוה תפט) דן אם נכנס למקדש ללא קרבן אם את המצוה קיים למרות שעבר על הלאו ואז יוצא שהוא יכול לקיים את המצוה ע"י ששולח שליח להקריב את הקרבן. ואז אם שיטת הרמב"ם שזה תנאי במצוה אם כן צריך עוד פעם שיגיע למקדש. ואפילו אם נאמר שזה לא תנאי, אך גם אם נגיד שזה לא תנאי, מכל מקום לדעת רבים מצוה הבאה בעבירה אינו יוצא מהתורה,אך יש שיטות שסוברות שקיום מצוה מדרנן.
האם מתחייב אדם חטאת על זה שלא הקריב קרבן ראיה?
הרמב"ם (פ"א הלכ' חגיגה ה"א) אומר: "שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה שנאמר יראה כל זכורך, והחגיגה שנאמר תחוג לה' אלהיך, והשמחה שנאמר ושמחת בחגך, הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חחג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה, ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם, ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה, החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג בבואו להראות, והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה, ושתי מצוות אלו שהן הראייה והחגיגה אין הנשים חייבות בהן, והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך, ונשים חייבות במצוה זו ".
הלחם משנה מסביר בשם הסמ"ג (ל"ת ש"ס) שהכוונה שעובר על ל"ת מי שנכנס לעזרה בבית המקדש ביום הראשון ולא הביא ביום ראשון שעובר היינו שאף לא הביא בתשלומין שאם הביא בשאר ימות החג ודאי שמכיוון שיש לו תשלומין - אינו עובר. בעל הפר"ח בספרו מים חיים על הרמב"ם (כאן, מופיע במהדורת פרנקל) דקדק שהרמב"ם לא כתב "ביטל מצות עשה" לפי שיש לו תשלומין כל שבעה ולכן כתב "אלא שלא עשה", ולכן אותו אדם עבר על לא תעשה, שכל הבא בעזרה ביום ראשון ריקם ואינו מביא עימו כלום הרי עובר מיד על לא יראו פני ריקם.
השפת אמת במנחות (כ.) מקשה, איך אם משביתים מלח מהקרבן מתחייבים חטאת שזה לאו שאין בו מעשה ואולם בקרבן ראיה אם לא הקריב אינו מתחייב? ומתרץ: שאפשר לחלק שבקרבן אם לא שמים מלח אדם עובר עליו באותו זמן, מה שאין כן בקרבן ראיה שאם לא הקריב ביום הראשון יש לו תשלומים.
שו"ת עונג יו"ט (סי' צד) מתרץ שלמעשה חכמים גזרו שמי שיעלה זה רק עם קרבן או שתי כסף לקנייתו, אך לא מי שיש לו שווה כסף כגו' זהובים שמא לא יצליח למכור. ובזה מובן למה אינו לוקה כי גם שעלה זה התראת ספק, שמא יוכל לקנות ולהקריב. אך עדיין הוא עובר על לא יראה פני ריקם, ולכן הוצרך להגיד שזה לאו שאין בו מעשה.
ה כי גם שעלה זה התראת ספק, שמא יוכל לקנות ולהקריב. אך עדיין הוא עובר על לא יראה פני ריקם, ולכן הוצרך להגיד שזה לאו שאין בו מעשה.
הרשמה לאתר לא מצריכה מילוי מחדש של האימל, ומאפשרת תגובות מהירות.