וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: (בראשית יב, ב)
"אמר רבי שמעון בן לקיש: (בראשית יב) ואעשך לגוי גדול - זהו שאומרים אלהי אברהם, ואברכך - זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך - זהו שאומרים אלהי יעקב, יכול יהו חותמין בכולן - תלמוד לומר והיה ברכה - בך חותמין, ואין חותמין בכולן" (פסחים דף קיז:)
הרה"ג יהושע העליר זצ"ל תלמידו של ר' חיים מבריסק זצ"ל כתב בספרו דברי יהושע את סיבת הדבר שבאברהם חותמים בברכת מגן אברהם.
מכיוון שמידתו של אברהם היא אהבה, ובגלל שבמידה שאדם מודד, בו מודדים לו, היה צריך לגמול לו במידה גדושה באהבה, גמולו מתבאר לנו במדרש הבא:
במה אתה רוצה, שירדו בניך לגיהנם או שישתעבדו למלכיות, רבי חנינא בר פפא אמר אברהם בירר לו את המלכיות, ומה טעם אם לא כי צורם מכרם (דברים לב, ל), זה אברהם כמה דאת אמר הביטו אל צור חוצבתם (ישעיה נ"א א'), וה' הסגירם (דברים לב, לב) שהסכים הקב"ה. [פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא טו – החודש]
וענין הויכוח הזה הוא, כי בעונש הגיהנום אין חילול שמים, אדרבה יש קידוש שם שמים בעשיית דין עם הרשעים שהרי מתברך שמו, כמבואר בגמרא (עירובין יט.)
שמצדיקין עליהם את הדין, ואומרים לפניו: רבונו של עולם יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת, ויפה תקנת גיהנם לרשעים גן עדן לצדיקים, עכ"ל הגמרא.
אולם בעונש חורבן בית המקדש, הנה שמו מתחלל, כמו שכתוב ביחזקאל (לו, כ): "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ", ודרשו על עניין זה (מגילה כט.) "גלו לבבל - שכינה עמהן, שנאמר: (ישעיהו מ"ג) למענכם שלחתי בבלה". ובשמעוני מביא על יחזקאל, וכך לשונו : ויבוא אל הגוים, לא היה קרא צריך למימר אלא "ויבאו", כביכול את מוצא, בשעה שגלו ישראל לבין העו"א היה הקב"ה מחזר על פתחיהן לשמוע מה אומרים, ומה היו אומרים אלהיהם של אומה הוא פרע מפרעה, מסיסרא ומסנחריב ומכיוצא בהם, וחוזרים ואומרים ולעולם?! כביכול הזקינו הדברים, ומה היו אומרים? אם עם ה' אלה, למה מארצו יצאו? (ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שעד), מכאן אנו רואים עד כמה לה' עדיף אפשרות השניה מעונש מלכויות.
אולם לרוב אהבתו של אברהם אבינו ע"ה את יוצרו ולרוב חשקו בקדושת שמו יתברך בירר לבניו עונש הגיהנם המרבה כבוד שמים אבל הקב"ה גמל לו כצדקתו ובירר לו הגלות למען ישתתף שמו יתברך בצרה (כמו שאומרים בסוף פתח אליהו).
ועל זה כוונו מתקני התפילה בברכה ראשונה המכוונת למידתו של אברהם, "וזוכר חסדי אבות" הוא שביטל עצמו מפני רצונו במידה דגושה, וגם הוא יתברך גומל לאיש חסד במפעלו, "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו" המתחלל למענם ועומד הקב"ה כתריס (=מגן לוחמים) בפני קיומם והיה זה לאהבתו אותם, אשר היא מפני תועלת הנאהב, והוא שסיים ואמר "באהבה".
ובמצב הנהגה הזאת אשר יתנהג עמנו צורינו, מתואר הוא יתברך כמגן, שהוא כמגן מפני חיצים ואבני בליסטראות, כהגנת ענני הכבוד במדבר. כן יגן ה' צבאות על עמו ישראל ונוח לו לקב"ה שיתחלל שמו מלכלות זרע אברהם אוהבו ח"ו.
וליקרת ענין זה, קבעו לנו מתקני התפילה בכנותם את הקב"ה בשם מגן כי זכה לזה בעבודת אברהם אבינו ע"ה אשר הברכה הזו עיקר מתייחסת לו וכן סיימו בחתימתה מגן אברהם.
ויה"ר שבזכות היסוד הזה שלמדנו ונודה לשמו בכוונת הברכה שה' מצילנו ע"י עונשי המלכויות, ה' יכלה מבקשי רעתינו, ויגן בעדינו ונראה את גואל צדק במהרה בימנו.