וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש: ושבתי בשלום אל בית אבי והיה יקוק לי לאלהים: והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך: (בראשית פרק כח, כ- כב)
בתחילת פרשתינו יעקב אבינו מקבל הבטחה על הצלחתו, אך הוא אינו סומך על הבטחה שמקבל הוא בנבואה שמא יגרום החטא, ונדר נדר מצוה, כמו שאמר רבינו יונה מגדולי הראשונים בספרו שערי תשובה (שער ג, ל) אבל צדיק חונן ונותן מבלתי שידור, זולתי כאשר יקרא מן המצר כי אז ידור נדר, כענין שכתוב (בראשית כח, כ) וידר יעקב נדר לאמר וגו' ע"כ וכך נפסק להלכה. החומרא של הנדר גדולה עד מאוד שאמרו בשבת (לב, ב) רבי אומר: בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים, שנאמר(קהלת ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. נדר זה לא דבר פשוט יש משעות למוצא פי האדם, ובכל זאת הרגיש האדם המזוכך אף בייסורים שצריך הוא לחשוש שמא תגרום מידת הדין שהנבואה הייתה ממידת הרחמים, אולי חשש כדברי המלבי"ם וכלי יקר בהדגישם מילה "עמדי", שה' הבטיח לו את בקשותיו, אך לא הבטיח שיישאר בצדקו, שזה תלוי בבחירתו של האדם.
הבטחה של יעקב האחרונה בנדר לומדים ממנה על מעשרות כספים היא: וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ, נראה מה לומדים מכאן להלכה (זהו רק דיון, איני פוסק), ואיך זה מתקשר למשנה בפאה (א, א) אלו דברים שאין להם שיעור … וגמ"ח.
חידושי בתרא (על כתובות /חידושי בתרא אות תעב ותעג על דף נ) אומר: ועוד נראה שזה הדין מדאורייתא שלומדים הדין מ -"עשר אעשרנו לך" שהשיטה הביא בא"ד "מאי קרא וכל אשר תתן לי" מהמעילי (ספר של אחד הראשונים) ז"ל (=זה לשונו): שבכל שנת ושנה חיו ישראל חייבין להפריש שני מעשרות שנה ראשונה ושניה מעשר ראשון ומעשר שני, ושלישית מעשר ראשון ומעשר עני, ונראה מזה שהמעשר האחד(ההוספה), יש לו רשות להוציא לכל דבר מצות ואפי' לצורך עצמו ובניו ובני ביתו כגו' שיכתוב בהם ספרים ללמוד בהם הוא ובניו ולהשאילן לאחרים ,שהרי מעשר שני של עליה לרגל ואכילה בירושלים (היינו שהייתה אכילה מדר המצווה של עליה לרגל ואכילה בירושלים ולכן אף האידנא בעינן הנאתן בגדר המצווה ,והמעשר כספים למעילי הוא כמו מעשרות ולכן מעשר א' נחשב שאפשר ליהנות ממנו כמו עליה לרגל של מעשר שני ) ,אבל מעשר האחר יש לו לתת לצדקה לבני ענים כמו שהיה נותן מעשר א' (ראשון) לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה', ומעשר עני שהיה נותן לענים, וכל המדקדק בזה מובטח לו שיצליח בנכסיו" ע"כ.
(יש לציין שנחלקו הפוסקים האם מעשר כספים הוא: מנהג, דרבנן או דאורייתא כמו בעל התורה תמימה).
נסכם את דברי המעילי שמביא כמה עניינים, שיש מעשר כספים אותו ראוי לתת דווקא לעניים שזה המעשר הראשון מכספו, והשלמה לחומש שעליה כתוב בגמרא בנדרים (דף נ) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש זה לשאר דבר המצוה, ומזכיר שמותר בזה לקנות ספרים ללימוד, וכך מצאו שר' עקיבא אייגר זצ"ל כתב על ספר שנקנה מכספי מעשר. וכך אפשר להסביר את הרמ"א ביו"ד סימן רמ"ט כתב וז"ל "ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דברי מצוה רק יתנהו לענים"שבתוספת אפשר לתת יותר (וע' בט"ז שם סק"א ובש"ך סימן ק"ג שהביאו מהדרישה מתשובת מהר"ר מנחם ז"ל: שמותר ליתן מן המעשר להיות בעל ברית או להכניס חתן לחופה או לקנות ספרים ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה המצוה ע"כ, וכך מסביר חידושי בתרא על כתובות: והמעשר לא נתחייב בתורת צדקה אלא מתורת מעשרות ממקרא כל אשר תעשר לי עשר אעשרנו לך. ועדין יש לחלק בין דברים שעושה בין כך מטבעו(שסתם אב נותן אפי' מפיו להחיות בניו) הוי כפוטר חיובו (המוסרי הטבעי)בצדקה, משא"כ שאלת ספרים דאינן טבע וכיון דמקרי צדקה, גם זה נכנס לתקנת חכמים לתת מעשרות לצדקה).
על עניין זה שהגמרא אומרת: (כתובות נ.) "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", נחלקו השיטות האם אסור לבזבז יותר מחומש, נתחיל עם סתירה לכאורה ברמב"ם.
הרמב"ם כתב בהלכות ערכין וחרמין פרק ח הלכה יג, וזה לשונו:
לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים בל נכסיו , והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך.לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שצוו נביאים מכלכל דבריו במשפט בין בדברי תורה בין בדברי עולם, אפילו בקרבנות שאדם חייב בתן הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב, בהן אלא מחמת נדרו שלא ינדור אלא כראוי לו שנאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך:
ובהלכות מתנות עניים פרק ז הלכה ה - בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה, ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר: .
לעומת זה בפירוש המשניות בפאה פ"א מ"א (אלו דברים שאיו להם שיעור הפאה והבכורים וגמ"ח…)
בד"ה וגמ"ח- הוא שם נופל על שני ענינים מן המצות האחד שיעזור האדם לישראל בממונו כגון צדקה ופדיון שבוים ושני שיעזור אותו בגופו כגון ניחום אבלים וללוות את המתים ולבוא לחופת חתנים ודומה לזה. ומה שאמר כאן גמ"ח אין לה שיעור רוצה לומר לעזור לאדם בגופו אך שיעזור לאדם בממונו יש לו שיעור והוא חמישית ממונו לבד אם עשה כן ממידת חסידות ואמרו (ירוש' כתובות פ"ד ד' נ) נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצווה וביאור הלכה זאת אצלי מה שאומר והוא כשהאדם יראהשבוים שהוא חייב לפדותם כאשר צוו הקב"ה או רעבים או ערומים שהוא חייב להשביעם וכסות מערומיהם כמו שאמרדי מחסורו אשר יחסר לו (דברים ט"ו,ח) ופירושו למלאות חסרונם כשיהיה מה שיחסר להם או מה שיצטרכו לפדיונם פחות מחמישית ממונו או כפי חמישתו אבל אם יצטרך לתת להם יותר מן החומש יתן החמישית בלבד ויסתלק מלתת עוד ולא יהיה עוון פלילי עליו בהמנעו להשלים כל מה שיצטרך לתת להם יותר מן החומש אבל אם לא נזדמן לא דבר מאשר זכרנו יוציא החומש מן הרווח ולא מן הקרן ויתנהו בצורכי מצוות:
נסכם את דברי הרמב"ם: לכאורה יש סתירה בין מה שכתב ביד החזקה שכתב שאמר שמצווה מן המובחר זה עד חומש, ומי שנותן יותר זה חסידות של שטות, אולם בפירוש המשניות נראה שאפשר לתת יותר ממידת חסידות, נבאר את בסתירה ע"י הבאת האחרונים.
דעת הגר"א: התורה אסרה לתת יותר מחומש, כך הביא בפירוש המשנה על פאה (א, א): בירושלמי הדא דתימא בגופו (= לגמול חסד ע"י גוף האדם אין לזה שיעור לכמות שצריך לעזור). אבל לא בממונו דיש לה שיעור דתנן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש והוא מן התורה. והא דאיתא ,בגמרא דילן באושא התקינו המבזבז וכו' הפי' שהיה מקודם הלכה למשה מסיני דאל יבזבז יותר וכו' ואח"כ שכחו וחזרו ויסדו כהלכה ראשונה וזה פי' באושא התקינו דשם חזרו הלכה למשה מסיני…".
ולכאורה יש קושיה שבכלל איך ניתן להדר לחומש, שהרי אסור לבזבז בהידור יותר משליש רואים זאת מהגמרא בבבא קמא בדף ט "א"ר זירא אמר רב הונא שליש מאי שליש אילימא שליש ביתו אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצותא ליתיב לכוליה ביתא אלא אמר ר' זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה בעי רב אשי שליש מלגיו או שליש מלבר תיקו במערבא אמרי משמיה דרכי זירא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה".
והרי אנו רואים שאסור לבזבז בהידור עצמו יותר משליש וכאן במצוה עצמה יש יותר משליש מהמצווה ⅓%33 מ10% של מעשר, (שצריך להיות בחומש 20% ולא %⅓13 ).
אלא אפשר לתרץ ע"פ חידושי הגרי"ז (על הרמב"ם פ"ד הל' חנוכה ה"א) שמקשה על כך בסוגית נר חנוכה, שיש בתקנה כמה דרגות של הידור ומכיוון שכך מותר להדר, וכך גם אצלנו.
מידת החסידות בהידור מצוה הנלמדת ממעשה איש בירתא
ואולם בתענית כד. כתוב על זה שאלעזר בזבז כמעט כל נכסיו על הצדקה כדלהלן:
אלעזר איש בירתא כד הוו חזו ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה (=שהיו רואים אותו גבאי צדקה היו בורחים ממנו), דכל מאי דהוה גביה יהיב להו (=שכל מה שהיה לו היהנותן להם).יומא חד הוה סליק לשוקא למיזבן נדוניא לברתיה (=הלך לשוק לקנות נידוניה לביתו), חזיוהו גבאי צדקה טשו מיניה (=ראה שגבאים בורחים ממנו). אזל ורהט בתרייהו (=הלך ורץ אחריהם), אמר להו: אשבעתיכו (=משבי אני אותכם), במאי עסקיתו? אמרו ליה: ביתום ויתומה. אמר להן: העבודה! (=לשון שבועה)שהן קודמין לבתי. שקל כל דהוה בהדיה ויהב להו. פש ליה (=נשאר לו)חד זוזא, זבן ליה חיטי (=קנה חיטים), ואסיק שדייה באכלבא (=זרקן במתבן). אתאי דביתהו (=באה אשתו), אמרה לה לברתיה: מאי אייתי אבוך? - אמרה לה: כל מה דאייתי - באכלבא שדיתיה. אתיא למיפתח בבא דאכלבא חזת אכלבא דמליא חיטי (באו לפתוח דלת המתבן ראו שהוא מלא בחיטים), וקא נפקא בצינורא דדשא, ולא מיפתח בבא מחיטי. אזלא ברתיה לבי מדרשא, אמרה ליה: בא וראה מה עשה לך אוהבך(הקב"ה)! - אמר לה: העבודה! הרי הן הקדש עליך. ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל (שלא רצה להנות מהנס).
גבו"א (על תענית כד:) : אמר שאיש בירתא הוא אמורא אחר התקנה ואמר שיש שחולקים על תקנת חכמים כמו שאפשר להקדיש נכסים לגבוה רק אם משייר משהו לעממו, כך הוא שייר לו זוז ונעשה בו נס. במאור ישראל לגר"ע יוסף שליט"א כתוב שאילו ראה בעל גבו"א את הרשב"ץ במגן אבות על המשנה באבות שקישרה עם בתענית לא היה אומר כן.
נביא את פסיקת הרב משה פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה חלק יו"ד א' סימן קמג) שהרבה מהאחרונים פוסקים כמוהו, והוא מתרץ את קושית הרמב"ם שהזכרנו לעיל:
ובדבר אם תקנת אושא שאל יבזבז יותר מחומש הוא איסור או רק עצה טובה, הנה מלשון הגמ' משמע שאסור דהא מקשה בכתובות דף ס"ז על מר עוקבא שחילק בשעת מיתתו פלגא מנכסיו מהא דאל יבזבז יותר מחומש ואם רק עצה טובה היה פשוט שאין שייך זה לאח"מ אבל אם הוא איסור היה סבור המקשה שלא פלוג ותירץ שמ"מ לא תקנו היכא דלא שייך הטעם. אבל בשט"מ שם משמע לפי שמפרש המדרש דיש מצוה אף ביותר מחומש באם הוא לתלמוד תורה עיי"ש. והנה לא כתב הרמב"ם הדין דאל יבזבז יותר מחומש אלא בסוף הלכות ערכין ולא בצדקה בהלכות מתנות עניים ובש"ע מפורש שהמחבר סובר דבידו משגת מחוייב ליתן כפי צורך העניים אף שהוא יותר מחומש משמע שסובר בדעת הרמב"ם שכיון שדין התורה הוא שיתן כפי צורך העניים לא תקנו רבנן לאסור וגם לא לעצה טובה בצדקה רק להקדיש אסרו. ומה שבדף נ' (כתובות) איתא ולא הניחו ר"ע לבזבז הוא מחמת שר' ישבב לא היתה ידו משגת. עכ"פ הרמ"א שכתב ואל יבזבז יותר מחומש בצדקה פליג וסובר שאסור וכדמוכח מהא דמר עוקבא ודעת הרמב"ם והמחבר צ"ע. עכ"פ למעשה אין לבזבז יותר מחומש אם לא לחשש פקוח נפש. ידידו, משה פיינשטיין:
תירוץ נוסף על הרמב"ם שבפירוש המשניות כתב:"לבד אם עשה כן ממידת חסידות ואמרו (ירוש' כתובות פ"ד ד' נ ) נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצווה" הם: הרמב"ם במח' בבלי ובירושלמי בד"כ נוקט ע"פ הירושלמי ולכן לא גרס הרמב"ם מבזבז,"ואין זו חסידות אלא שטות"(ערכין ברמב"ם). ובזה המקרה עוסקים באדם שמפריש בזמן שלא מצוי אדם שמבקש נדבה אלא מניח הפרשתו בצד.
ובמתנות עניים פ"ז ה"ה מדובר שעד חמישתו מצוה מן המובחר, אך יש חסידות. ובהלכה ב': "וכל הרואה עני מבקש והעלים עינו ממנו ולא נתן עובר בלא תעשה".
ולכן מובן שיש חילוק ברמב"ם בין שבא לפניו ובין שבא בא לפניו. וגם בפרוש המשניות "לבד אם עשה כן ממידת חסידות…וביאור ההלכה זאת אצלי… כשהאדם יראה שבוים שהוא חייב לפדותם…" (בדברי פיקו"נ, וע' בקישור לדף מקורות מה שפסק האור החיים בראשל"צ יו"ד רמ"ז, א).
וגם הרב קאפח בהערותיו על פיהמ"ש ברמב"ם אומר :"…ומשמע מכאן שרבינו מפרשה במצוה מן המובחר אבל ממדת חסידות יכול לבזבז יותר מחומש. ומה שהקשו על מר עוקבא הוא מפני שחילק חצי ממנו אבל יותר מחומש מעט מידת חסידות היא".