עם ברכתו של יצחק אבינו ע"ה ליעקב בנו אנו פותחים את פסוקי ברכה שאומרים אותם במוצאי השבת. ננסה לבאר כעת את ברכתו.
מדוע חיכה יצחק לברכו בסוף ימיו
מסביר המבי"ט (הרב משה בן יוסף מטראני): "ואומר כי שפע הברכה על המתברך תמשך מצד הנפש בהיותה אצולה ונחצבת מתחת כסא הכבוד ותכוין בשעה שתהיה קרובה לחזור אל המקום אשר ממנו חוצבה, וכמו שאמר הכתוב ביצחק (בראשית כז, ז) ואברככה לםני ה' לפני מותי, כלומר בהיותי לפני מותי וקרוב לחזור אל תחת כסא הכבוד הרי אני לפני ה' … ואז תהיה הנפש כאילו מדבקה בשכינה, ותאציל מאת השכינה שפע למטה בדיבורה למתברך, וגם קודם למיתה מתקיימת ברכת הצדיקים בהתקרבם אל ה' בתפילתם וכוונם במעשיהם הטובים ובחכמתם להתדבק אל השכינה, להאציל ממנה שפע אלקי לשיחול ברכה על המתברך(, וכענין זה הוא הברכות שאנו מברכין לאל יתברך, שעל ידי ברכותינו יהיה נאצל ונשפע שפע משכינה של מעלה לשכינה של מטה כדי שנהיה מכוונים לעבודתו יתברך", בית אלקים, שער התפילה פ"כ).
מהי הסיבה לכך שהברכות היו צריכות להגיע ליעקב בעלילה?
מסביר בטוב טעם ואורך במאמרו (שם דרך פרשת תולדות, מאמר ד) הרה"ג שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל: שיצחק אהב את בנו עשיו, "כי מנהג במולידים להכיר את הבכור בברכה ובכבוד ובמתן" וחשב שטיבו גדול שסבר שהוא מדקדק במצוות, והרמב"ן מסביר שסבר יצחק שסיבת הדבר ששם שמים לא שגור בפיו משום שחשש להגידו במקום לא טהור או שלא בכוונה, וכן סיבת אהבת מטעמי ציד כי זה גרם לו שמחה המביאה לידי נבואה כשם שהנביאים התעלו ע"י שירה וניגון. ומטעמים הללו נחרד יצחק אבינו חרדה גדולה כשמסר את הברכות ליעקב, כדכתיב: (כז, לג) "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד". ובעלי התוספות אמרו: "שתי חרדות חרד יצחק, אחת כשנעקד ואחת כאן, ולמדך הכתוב שזו היתה גדולה, ועכשיו חרד לפי שאמר בלבו מה עון ומה מכשול היה בידי שברכתי הקטן לפני הגדול".
והדברים תמוהים: איך שייך להשוות בין חרדת מי שסכין שחיטה מונחת על צווארו, לחרדת אדם שגילה שטעה במעשיו באונס? אלא שחרדתו הגדולה של יצחק נבעה מהפחד כיצד קרה לו שבירך את יעקב ולא את עשיו ונמנע ממנו לנהוג כפי הטבע שהשרישה התורה בבריאה לאהוב את הבן הבכור ולברכו. שמא חטאיו שלו גרמו שנמנע ממנו לברך את עשו בנו בכורו האהוב.
פרשת השתלשלות הברכה שבירך יצחק את יעקב ולא את עשו היתה עלילה שסובבה ההשגחה העליונה שהברכות בתכלית שלמותם ינתנו ליעקב "בחפץ מלא ורצון שלם" בין המברך ומתברך. וכדי שדבר זה יקרה, מכיון שמצד הטבע שהושתת בבריאה אהב יצחק את עשו בנו הבכור ורצה לברכו בברכות השפע, ומתוך כך הברכה שהיה אמור לברכו בתכלית השלימות – מה' יצא הדבר, שהברכות לא ינתנו לעשו אלא ליעקב, ולשם כך היה צורך בהעלמה מיצחק שעשו בנו הבכור הוא רשע, וכשלא ידע מרשעותו לא תיפגם אהבתו אליו וממילא גם אהבה זו תעבור ליעקב, ותהיה ברכתו מושלמת. וזו הסיבה לחרדתו הגדולה של יצחק כשנודע לו שיעקב קיבל את הברכות, כי ידע שהברכה חלה בשלמות מוחלטת על יעקב בכל החפץ והרצון, וזאת אף הסיבה שהסתירה רבקה את נבואתה "ורב יעבוד צעיר" מיצחק אבינו ע"ה.
מהי ברכתו של יצחק?
מובא בפרקי דרבי אליעזר פרק לב: "ר' יהודה אומר עשר ברכות ברך יצחק ליעקב על טללי שמים ועל דגן הארץ, כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם שנאמר [שם כח] ויתן לך א-להים מטל השמים וגו'. וכשיצא יעקב מאת פני יצחק אביו, יצא מעטר כחתן וכלה בקשוריה, וירד עליו טל השמים ונגשנו עצמותיו, ונעשה גם הוא גבור חיל וכח. לכך נאמר [מט, כד] מידי אביר יעקב משם רואה ישראל".
רואים אנו את שלימות ברכות יצחק שעשר המאמרות הם כנגד הספירות של גילוי ה' בעולם. ומסביר המהרז"ו (הג"ר זאב וולף אינהורן זצ"ל) את חשבון עשר הברכות: א. מטל השמים. ב. משמני הארץ. ג. ורוב דגן. ד. ותירוש. ה. יעבדוך עמים. ו. וישתחוו לך לאומים. ז. הוי גביר לאחיך. ח. ישתחוו לך בני אמך. ט. אורריך ארור. י. ומברכיך ברוך.
וסיבת הדבר שפתח בטל כי אותו היום פסח היה, ואוצרות טללים נפתחים בזה הלילה. ומבאר הרד"ל (על פרקי דר"א) ולכן היה תחילת ברכתו בטל, ולכן אמר מטל ולא טל סתם, שר"ל מן הטל הידוע שהיום נפתחים אוצרותיו.
ויצחק אבינו ע"ה פתח את ברכתו במידת הדין, "ויתן לך א-לקים" אומר הרא"ש על התורה: זו מידת הדין, אם ראוי ליתן לך יתן. שמעלה מיוחדת היא הקשר שיש לנו עם ה' שהברכות תלויות במעשינו וזוהי אף הברכה על קבלת ארץ אבותינו, שגשמיה תלוים במעשינו. שאמר לו יצחק, מה שנתן אלהים לאברהם בדייתיקי נתון לך [ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב], שהאציל הוא את ברכות אברהם אבינו ליעקב אבינו. יה"ר שנזכה לקיים הקול קול יעקב ומתוך כך נזכה בשלמות ברכות יצחק, ונראה את ביאת הגואל במהרה בימינו.