עיוני תפילה

"השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם "

רבנו חיים בן עטר זצ"ל כותב שהפסוק  הנ"ל  מסביר את  המיוחד כל כך במעשה פנחס, שגרם להשיב את חרון אף ה' מישראל: א."בקנאו"- חז"ל אומרים שפנחס  סיכן  את עצמו  באופן אישי, כאשר נכנס בתוך שבט שמעון והרג את נשיא שבטם מול עיניהם הנדהמות. וזהו  שמדגיש  הכתוב "בקנאו"- בכינוי  לפנחס שסיכן את עצמו. ב."את קנאתי"- כאשר אדם עושה מצוה לשם שמים מבלי לצפות לקבל כבוד מאנשים (או כל אינטרס אחר)- זהו הדבר האהוב ביותר בעיני ה', וזה מה שעשה פנחס, ולכן מדגיש הכתוב "את קנאתי"- שעשה זאת לשם שמים בלבד, בלי סיבות אישיות. ג."בתוכם"- שעשה זאת בפרהסיא וכך גדל מעשה קידוש ה' שעשה. [פירוש ה"אור החיים הקדוש"]

בְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ: עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ: (במדבר כח,ט-י)

אחת המצוות הנזכרות בפרשה, שאנו מזכירים אותה בתפילת המוסף של שבת היא: מצווות קרבן מוסף של שבת, הכתב סופר מסביר שטעם קרבנות מוספי שבת מכיוון שיש יותר עבירות שאפשר לעבור עליהם בשבת אז צריך קרבנות נוספים על עולת התמיד שיכפרו עליהם. נביא חלק מדיני מצוה זו המוזכרים במנחת חינוך (מצוה תב): קרבנות הללו הן עולות ציבור הבאות מתרומת הלשכה. וזמנם כל היום , לכתחילה בין שני התמידים (בוקר ובין הערביים), אם לא מצאו שניים צריך להקריב אחד מהם. לגבי שני כבשים של שבת אם צריך שיהיו שוים (היינו במראה בקומה ובדמים) לרש"י זה למצוה ולתוס' זה לעיכוב. ולקיחתן (=קנייתם) כאחד כמו שעירי יום הכיפורים. ותמידים ומוספין אין מעכבין זה את זה.

"קום בלק ושמע"

בפרשה אנו מוצאים שבלעם ניסה שלוש פעמים לקלל את ישראל, ובכל הפעמים הוא נכשל במשימתו ובמקום קללות יצא לו מפיו ברכות. בניסיון השני של בלעם, הוא התחיל את מסכת הברכות במילים "קום בלק ושמע", ונשאלת השאלה, לאיזה צורך בלעם אומר לבלק לעמוד, וכי מה אכפת לו אם הוא ישב? רבנו ה"חתם סופר" זצ"ל מסביר זאת בדרך הבאה: הגמרא במסכת מגילה אומרת שכאשר משה היה בהר סיני ולמד סוגיות מסובכות אז הוא עשה זאת בישיבה, כדי שיתרכז יותר ויבין את עומק הדברים,  וכאשר למד דברים קלים אז הוא עשה זאת בעמידה. אפשר לומר שעיקרון זה עשה גם בלק: כאשר הוא שמע את בלעם מוציא מילים שנשמעות כמו ברכה לישראל אז הוא היה בטוח שיש כאן דברים נסתרים, ובאמת בתוך דבריו מסתתרת קללה נמרצת, ולכן לאחר שמיעת סדרת הברכות הראשונה הוא החליט שהוא רוצה לשבת כדי לנסות להבין היכן מסתתרת הקללה. זאת הסיבה שבסדרת הברכות השניה הקדים בלעם לומר "קום בלק ושמע"- לא יעזור לך בלעם אם תנסה לשבת ולעיין בדבריי, שהרי מה שאני אומר הם דברי ברכות ממש, שאלוקיהם של ישראל שם אותם בפי, מחמת אהבתו הגדולה לעם ישראל. (חתם סופר על התורה)

בפרשתנו אחת מברכותיו של בלעם הייתה " מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה) שיש שנוהגים לומר אותה כשבאים לבית הכנסת, ענינו הוא נטילת רשות לעמוד במקום קודש להתפלל. לכן הפסוקים בהמשך הם: "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ" (תהילים ח, ה), "ה' אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ" (שם כו,ח), "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְקֹוָק עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ" (שם סט, יד). רואים אנו את רעיון המחשבה לפני תפילה או מצוה בדברי הרמח"ל (מסילת ישרים פי"ט) "הנה עיקר היראה היא יראת הרוממות שצריך האדם לחשוב בעודו מתפלל או עושה מצוה, כי לפני מלך מלכי המלכים הוא מתפלל או עושה המעשה ההוא, והוא מה שהזהיר התנא (שבת פ"ב): 'וכשאתה מתפלל דע לפני מי אתה מתפלל' ... ואמנם דוד המלך עליו השלום היה משבח ואומר: אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, ... ואולם היראה הזאת צריך שתתגבר בלב בתחלה, ואחר כך תראה פעולותיה גם באיברי הגוף הלא המה: כובד הראש וההשתחואה שפלות העינים וכפיפת הידים כעבד קטן לפני מלך רב".